אנחנו יכולים להכריח מישהי לדרוש שוויון בזוגיות?
היא עובדת, בבית ומחוצה לו, מבוקר ועד אחרי חצות. בעלה לא עוזר כלל בעבודות הבית, אבל היא אוהבת כל רגע בחיים האלה שלה. האם היא אשה מאולפת, או בעלת רצון חופשי? מחשבות בעקבות צפייה בפרק של "אמא מחליפה"
אלי לוזון נשוי לסיגל, וחדווה החליפה את סיגל בניהול הבית למשך שבוע ימים. חדווה דוגלת בזוגיות המבוססת על שוויוניות, חלוקה פחות או יותר שווה של זכויות וחובות. היא מאמינה שלוזון מנצל את סיגל אשתו בכך שהוא מעסיק אותה הן כמנהלת אישית במשרה מלאה והן כעקרת בית שמנקה בית גדול במשרה מלאה נוספת. אולי אני מגזים בספירת המשרות, אבל נראה שאפשר לדבר על חלוקה מאוד לא שוויוניות ביחסים בין מר וגברת לוזון. הוא נח כשהוא עייף, בעוד שהיא עובדת.
חדווה מסרבת להיכנס לנעליה של סיגל. היא לא רק מסרבת, אלא מתקוממת נגד לוזון, שמתנהג לדעתה בצורה לא שוויונית כלפי סיגל. הערכים שלה זועקים. היא מרגישה מושפלת, אולי אפילו בשמו של המין הנשי, ומנסה לשווא להשפיע על לוזון להיות שוויוני יותר. היא לא מסוגלת לקבל ממנו סירוב.
חדווה ולוזון הגיעו לנקודת שבירה, הם לא מסוגלים להיות באותו בית אפילו יום אחד נוסף כדי להשלים את השבוע שהקציבה להם התוכנית. שניהם התבצרו בעמדות שלהם, בלי לחסוך בהערות פוגעניות, וחדווה אומרת לאחר מעשה שהיא מרגישה כמעט כאשה מוכה. סיגל חוזרת הביתה, קוראת בתדהמה את הכללים השוויוניים שניסתה חדווה להשליט בבית - וקורעת אותם בזלזול מופגן.
סיגל לא חושבת שמתפקידו של בעלה לעזור לה
דילמת הרצון מתחילה בסיגל, שמתגעגעת לתפקידיה הרבים לצדו של בעלה. לצד דוידי, בעלה הקיבוצניק של חדווה, היא זוכה לחופש די מלא, לכאורה חלומה של כל אשה. ולמרות זאת, היא מואסת בחיים האלה. היא עובדת בבית שלה מבוקר ועד אחרי חצות, לפעמים מאוחר יותר, והיא עדיין מתגעגעת לסדר היום העמוס הזה. היא לא חושבת, אגב, שמתפקידו של בעלה לעזור לה.
ניתן לנסח את הדילמה בצורה של שאלה: האם סיגל רוצה באמת לחיות את החיים האלה? זאת שאלת המפתח. אבל מה פתאום לעורר שאלה כזו? למה לשאול אשה שכל כך מרוצה מאורח חייה אם היא באמת רוצה בחיים כאלה? היא אומרת שהיא רוצה, אז למה לשאול? יש לה גם שפת גוף של שביעות רצון, ומעבר לכך – היא די מזלזלת בחיים השוויוניים בהם התנסתה לצורך התוכנית.
השאלה הזאת מתבקשת משום שרצונה זה של סיגל נראה נוגד את הערכים המערביים של חופש ושוויון. סיגל אולי מרוצה מחייה הלא שוויוניים, אבל קשה להאמין, לאור אותם ערכים, שזה רצונה האמיתי.
יש לנו, אם כן, שתי עמדות, אחת מול השנייה. העמדה של חדווה היא עמדה ערכית-אוניברסלית, שהולכת מהתוצאה אל הסיבה. אם סיגל רוצה בחיים כאלה, הרי שהסיבה לכך חייבת להיות שלוזון אילף אותה. הגישה הזו מבחינה בין רצון לבין רצון אמיתי. לאמור: סיגל אכן רוצה בחיים האלה, אבל היא לא רוצה בהם באמת.
העמדה של סיגל היא עמדה אישית שנותנת משקל מכריע למה שאדם מסוים מרגיש בכלל, או ברגע מסוים. אין בגישה הזו הבחנה בין רצון לבין רצון אמיתי. כל מה שהאדם רוצה באותו רגע הוא רצון אמיתי.
התורות האלו מעצבנות בטירוף
בית המשפט העליון קבע שלא ייתכן שאדם בוגר ירצה באמת למכור עצמו לעבדות, כולל מקרה שהאדם עצמו חתם על חוזה המכירה. כמו כן, לא ייתכן לפי בית המשפט העליון שאדם ירצה באמת במותו, כולל במקרים בהם לדעת מומחים אין סיכוי שחייו הבלתי נסבלים מבחינתו ייעשו נסבלים בעתיד. נראה, בהתאם לכך, שיש להבחין בין רצון לרצון.
בית המשפט מתייחס אמנם למקרים מוגבלים ומאוד מוגדרים, אבל הוא קובע בכך שקיימת הבחנה בין רצון לבין רצון אמיתי. בית המשפט מגביל את המעורבות המשפטית לגבי אותה הבחנה, אבל לא פוסל אותה באופן מהותי. זו גם דרך חשיבה די מקובלת בציבור.
עמדות ערכיות, כמו סוציאליזם, יהדות על דרך "כל ישראל ערבים זה לזה" וסוג מסוים של פמיניזם, לא רק אומרות לנו שיש להבחין בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו רוצים באמת, אלא אומרות לנו, מילה במילה, מה אנחנו רוצים באמת. וזה מקומם.
אי אפשר לשבת בשקט מול אנשים שאומרים לי שהם יודעים יותר ממני מה אני רוצה באמת. התורות האלו מעצבנות בטירוף, הן טורפות לי את החופש. נראה שאין סכנה גדולה מזו לחופש האדם בחברה המערבית.
ערכים לא מחפשים את האמת
יש בני אדם שמבקשים ייעוץ. הם פונים בעצמם אל יודעי דבר בניסיון לברר מה הם, השואלים, רוצים באמת. יש בני אדם שמחפשים את עצמם. הם חיים עם עצמם שנים ארוכות ועדיין מחפשים. הם מחפשים בעצם תשובה לשאלה מה הם רוצים באמת. יש כאלה שכבר גילו את עצמם, גילו מה הם רוצים באמת. אני לא מתכוון לכל אלה. הם עושים לעצמם את ההבחנה בין רצון לרצון וזו זכותם. אני מתכוון לבני אדם שטוענים שהם שלמים עם רצונם, כמו סיגל, בלי לחפש את עצמם, בלי לשאול אחרים ובלי למצוא את עצמם. סיגל לא עסוקה בשאלה של מה היא רוצה באמת. היא יודעת. והשאלה שהעסיקה אותי כאן, היא אם יש טעם לפקפק במה שהיא יודעת.
הנה התשובה שלי: אני בעד סיגל. אם סיגל מאושרת, אין לאף אחד זכות להגיד לה שהיא לא יודעת שהיא לא מאושרת. חדווה לא מאושרת מחיים כאלה. היא מאושרת מחיים אחרים. רוב הנשים היום אולי עומדות בצדה של חדווה, אולי, ועדיין אין להקיש מכך שסיגל לא מאושרת. סיגל מאושרת משום שהיא מרגישה שהיא מאושרת. אין כאן מקום לטעות.
ערכים, עם כל הכבוד, אינם מחפשים את האמת. ערכים אינם אמורים להגיד לאדם מהו הרצון האמיתי שלו.
