למה המכללות שוות פחות?
הטכניון הוא רק קצה הקרחון: אינפלציית מכללות להמונים, שמרנות אקדמית של הוותיקים וגם שיקול תחרותי-כלכלי נותנים עדיפות לבוגרי אוניברסיטה בקבלה לתארים מתקדמים. זה מנוגד לחוק ולתקנון, אבל מה הפיתרון?
280 אלף סטודנטים יפקדו השבוע את הקמפוסים, 63 אחוזים מהם - במכללות. לאחרונה דווח ב-ynet, כי בשל העדפה ברורה של בוגרי אוניברסיטה בקבלה לתואר שני, על חשבון בעלי תואר ראשון ממכללה - מאיימת המועצה להשכלה גבוהה לנקוט סנקציות נגד הטכניון בחיפה. מאז הפרסום התקבלו במערכת פניות נוספות מסטודנטים, אשר הופלו על רקע דומה תוך הפרה של המדיניות המוצהרת במוסדות האקדמיים - וגם של חוק ההשכלה הגבוהה. מדוע בעצם זה קורה?
אם שואלים את פרופ' שוש ארד, יו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות ונשיאת מכללת רופין, מדובר בעניין כלכלי נטו. "הכל נובע מהמלחמה בנו על הסטודנטים - חבל שהיא לא הגונה ונעשית על גבם. האפליה האוטומטית בתארים המתקדמים
"האוניברסיטאות פשוט מבולבלות", מסביר פרופ' יוחנן ארזי, נשיא המכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל. "הן לא יודעות איך לאתר את הבוגרים המתאימים, אם מהמכללות ואם מאוניברסיטה אחרת". הוא מזכיר כי ישנם עשרות מוסדות, והציון 80 לא זהה בכולם: יש מי שמקפיד יותר - ומי שמחלק מתנות. "שימוש בציון ממוצע של בוגר כאמת מידה יחידה הוא לפיכך שגוי ולא שוויוני. לזכותן של חלק מהאוניברסיטאות יש לומר, שהן מסתכלות גם על המדרג. אבל נוצר כאן ג'ונגל - כל פקולטה בוחרת לעצמה תנאי קבלה. הכל תלוי בביקוש". כך או כך, הוא משוכנע שהדיכוטומיה בין יוצאי מכללה לבוגרי אוניברסיטה היא שגויה.
יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, בועז טופורובסקי, מזכיר את קצב הריבוי המסחרר של המכללות בשנות התשעים. "המוסדות הוותיקים, הארכאיים יצאו מהנחה כי מוסד חדש, ללא ותק וניסיון מחקרי - רמתו האקדמית תהיה כנראה נמוכה יותר. כך החל להתגלגל כדור שלג, שהביא לחוסר הערכה מצד אוניברסיטאות כלפי מרצים ובעלי תואר ראשון ממכללות, שנחשב לשווה פחות מבחינה אקדמית". לכל זה, הוא מזכיר, יש גם זרוע כלכלית: ראשי האוניברסיטאות מנצלים את הרוב המוחלט במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ובוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) כדי לחלק את עוגת התקציב באופן מוטה לטובתם. "זה מקעקע את הפערים החברתיים ומנציח מצב בו רק האליטה הכלכלית יכולה לחנך את ילדיה במוסדות המצוינים".
לא כולם זה קיימברידג'
מעברו השני של המתרס דוחים את הטענות על התנשאות, וטוענים כי בסך הכל מדובר במנגנון סינון יעיל, חסכוני ולגיטימי. "אנחנו חשים צורך לוודא שהמועמדים שלנו יותר רציניים, כי יש דוגמאות בעיתיות בכל מיני מקומות", מסביר פרופ' דני לויתן, רקטור אוניברסיטת תל-אביב, המכהן בימים אלה כנשיא-בפועל. "צריך לראות את זה גם מהזווית שלנו - אם נקבל מועמדים לא מתאימים, בהמשך הם לא יהיו מסוגלים לעמוד בדרישות שלנו, בין אם בשל היעדר ידע או כי הם לא מספיק ברמה. בדרך הזו הם גם בזבזו שנים.
"נקודה בעייתית נוספת היא שהבוגרים שלנו באוניברסיטה עומדים בתחרות לא הוגנת מול בוגרי מכללות. זה תקף לתחומים רבים, למשל בוגרי הנדסה שרוצים להמשיך לתואר שני בניהול, בו נדרש ממוצע של 80. אבל זה מטעה, כי הדרישות אצלנו גבוהות עד כדי כך שציון 85 זה למעשה תלמיד מצטיין - ושווה ל-100 במקום אחר. הרמה האקדמית היא לא אחידה. צריך לקבל את זה שלא הכל יכול להיות אחיד. לא כל מקום הוא כמו הרווארד, אוקספורד או קיימברידג'. למדינת ישראל ולחברה הישראלית חשוב מאוד שתלמידים ייצאו עם תואר, שיהיו כמה שיותר בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה. יש גם מאמצים לסגירת פערים בין הפריפריה למרכז. מוביליות חברתית מגיעה ממוסדות להשכלה גבוהה ברמות שונות. אולי יש לנהוג כמו בארצות-הברית, לקבוע רמות לפי רבדים - רובד עליון, שמתקבל לאוניברסיטה ברמה מסוימת, רובד שני שמתקבל לקולג'ים וכך הלאה".
נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, מוסיף: "קל יותר להתקבל למכללה, אשר פונה למיגזרים אחרים בציבור שרוצים לימודים ממניעים אחרים, מאשר מישהו שנלחם על מקומות באוניברסיטה. חלק מהאנשים שפונים למכללה עושים זאת יותר להנאה והרחבת אופקים, מאשר לקריירה. לכן יש דעה שלא כל בוגר מכללה חשב על קריירה מחקרית. אני מכיר גם סטודנטים ממכללות, שכן הגיעו לטכניון ובהצלחה רבה. המכללה משרתת צורך לאומי ממדרגה ראשונה. ברגע שתהיה הערכה משווה, ויתנו תחושה של רמה, איכות, מידת השכלה שמקבל התלמיד באותה תוכנית - יהיה קל יותר למיין סטודנטים".
את הנושא בוחן בימים אלה יו"ר הות"ת, פרופ' מנואל טרכטנברג. לדבריו, "תואר ראשון מראה רק שהסטודנט עבר את דרישת הסף המינימלית, אבל הוא לא מראה את הרמה בה הוא נמצא. יש הטרוגניות רבה ורמות שונות בקרב בוגרי התואר הראשון. יכול מצד אחד לצאת מישהו שהוא השופט אהרון ברק הבא, או סתם עוד עו"ד עם תואר. בארצות-הברית למשל יש אחוז ניכר של בוגרי תואר ראשון שאינם יודעים קרוא וכתוב". אבל את האפליה האוטומטית בין שני סוגי הבוגרים, הוא דוחה על הסף: "ההכללה של מכללות לעומת אוניברסיטאות לא מקובלת ולא שמישה לכלום. צריך למצוא דרך להתמודד עם ההטרוגניות, שקיימת לאו דווקא בין אוניברסיטה למכללה. יש שונות שצריכה להילקח בחשבון - זו שאלה קשה וחשובה. איך עושים את זה?"
ציון לכל מוסד
אז מהו באמת הפתרון? נשיאים משני סוגי המוסדות מציעים להעתיק את המודל האמריקני, אשר מחד - מדרג מוסדות לפי מידת הצלחתם, ומנגד - מסמן מצטיינים מכל מוסד, כדי לאפשר לו להמשיך הלאה לתארים הגבוהים. "יש סטודנטים מצוינים במכללות שזכאים ללמוד לתואר שני ושלישי באוניברסיטה", אומר פרופ' ארזי מאורט בראודה. "הדרך למצוא אותם היא למשל לבחור מבין המועמדים, בוגרי תואר במכללות, את המצטיינים, הראשונים בכיתה. דרך אחרת היא לנסות לקבוע מדד לאיכות המוסד. יש פלורליזם במערכת ההשכלה הגבוהה, ישנם מוסדות ברמות שונות וצריך ליצור מדד השוואתי. זה משתנה לא רק בין אוניברסיטה לאוניברסיטה, אלא אפילו בין פקולטה לפקולטה. ייתכן שהמדד צריך להיות מורכב ממידת ההצלחה של הבוגרים".
למעשה, המועצה להשכלה גבוהה כבר החלה בהערכת איכות של תוכניות הלימוד בישראל. "יש התחלה של בדיקת איכויות", אומר נשיא הטכניון, "וברגע שתהיה נורמה - שכל מוסד יקבל ציון - אפשר יהיה להתחיל באמת לא להסתכל על זה בצורה דיכוטומית. בינתיים, קשה מאוד לדעת". פרופ' לביא מודה שישנה תחרות בין שתי הקבוצות, וזו לדבריו הייתה נמנעת אילו התפצלו לשני גופים נפרדים ועצמאיים: "זה מתבקש כי הדרישות שונות, האילוצים שונים, הקהלים שונים. אבל פה חתכו הרבה פרוסות מאותה עוגה תקציבית מצומצמת".
פרופ' ארד מציעה רעיון נוסף: סמסטר ניסיון בתואר שני, שבסופו ינופו הסטודנטים שאינם מתאימים. "אני מאמינה שצריך לתת צ'אנס לכולם. יש גם סטודנטים שהצטיינו במיוחד בלימודי התואר הראשון, אבל כשבאו לתואר שני למחקר הם כשלו. לכן, יש לבחון את ההסתגלות בפועל". את העלבון הקולקטיבי של בוגרי המכללות, היא תובעת בעקיצה משלה: "יש אוניברסיטאות, שגם אני לא הייתי מקבלת בוגרים שלהן".
לפנייה לכתב/ת 
