מחקר: רק אחד מאלף משליכי פסולת בניין נתפס

רק אחד מכל אלף מקרים של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים נתפס, וגם אז הקנס שהוא נדרש לשלם נמוך מכדי להרתיעו. כך עולה ממחקר חדש של המרכז למדיניות סביבתית במכון ירושלים לחקר ישראל.

המחקר, אותו ביצעה החוקרת ד"ר אור קרסין, אסף וניתח לראשונה את האכיפה של חוקי הסביבה בישראל בין השנים 2000 ל-2006, ומציג תמונה מאכזבת של הביצועים הדלים של זרועות האכיפה במדינת ישראל. מסקנותיה של קרסין הן כי דרוש שינוי מקיף באופן שבו נאכפת החקיקה הסביבתית.

בין היתר מצאה קרסין כי כמעט כל מהלכי האכיפה שמבצע המשרד להגנת הסביבה עושים שימוש בהטלת ברירת משפט - סנקציה שלדברי קרסין דומה באופיה להליך מנהלי: הנאשם מקבל הודעה לתשלום קנס בדואר, ואלא אם הוא בוחר להישפט בגין העבירה, ההליך מסתיים בתשלום הקנס.

עוד על אכיפת חוקי סביבה:

• דו"ח מבקר המדינה 2008: מנגנון האכיפה הכושל של המשרד להגנת הסביבה
• דו"ח מבקר המדינה 2008: פסולת הבניין בשטחים פתוחים - "מכת מדינה"
• מיליון וחצי שקל קנס למפעל שהסריח - אך בלי הרשעה למנכ"ל

• חוק מיחזור הצמיגים קיים. הקנסות? מגוחכים

• מי שומר על הסביבה בישראל? 51 איש בלבד

• ארה"ב: קנס של מיליונים בגין התחשמלות דורסים

• מדריד: הכלב השאיר "מוקש" - שלם 1,500 אירו

  
  

אלא שלדברי קרסין הקנסות הניתנים באמצעות ברירות המשפט רחוקים מאוד מלשקף את נזקי העבירה הסביבתית או את רווחי העבריין מהעבירה, כך שקיימת סבירות גבוהה שלא יצליחו ליצור הרתעה של ממש. במלים אחרות, מאחר שלרוב מדובר בקנסות נמוכים, משתלם יותר לעבריין להפר את החוק ואולי להיתפס כי גם אז הקנס שיידרש לשלם יהיה נמוך מהרווח שגרף כשלא מילא את לשון החוק.

קרסין מצאה כי במהלך שש השנים שבדקה, בכל שנה שולמו מרצון בממוצע רק 38 אחוז מברירות המשפט (עם סטיית תקן של 10 אחוזים). אך חמור מכך - הקנסות הבלתי משולמים, 62 אחוז מכלל הקנסות שנשלחו - לא הועברו כלל לגבייה.

עוד עולה מהמחקר כי רק באחוז אחד מפסקי הדין המרשיעים הוטל עונש מאסר בפועל. השימוש הזניח בסנקציה זו הופך אותה לחסרת משמעות בעבירות סביבה. בכ-3 אחוזים מהמקרים הוטל מאסר על תנאי.

אין הרתעה: המזהמים ממשיכים בשלהם

המחקר מצא כי במהלך שש השנים שנבדקו ניתנו בממוצע רק חמישה צווי סגירה מנהליים מדי שנה - פחות מחצי אחוז מכלל פעולות האכיפה המנהליות. בממוצע ניתנו רק 11 צווי סגירה משפטיים (מושהים ומיידים) מדי שנה, שהם תשעה אחוזים מפסקי הדין שהסתיימו בהרשעה. משמעות הדבר שמרבית העסקים המזהמים ממשיכים לפעול לאחר שהורשעו, ואף נמצא כי לעיתים קרובות הם חוזרים לזהם.

במהלך שש השנים ניתנו 107 צווי שיקום מנהליים בממוצע מדי שנה, וחמישה צווי שיקום שיפוטיים מדי שנה – מתוך ממוצע של 118 פסקי דין שהסתיימו בהרשעה. השימוש המועט בצווי שיקום משמעותו כי נזקים סביבתיים רבים נותרים על כנם למרות צעדי האכיפה.

בפרק ההמלצות מצייינת קרסין כי מאחר שישנם נתוני תפיסה נמוכים, אין אפקטיביות לשימוש בקנסות. בתחום השלכת פסולת הבניין היא ממליצה להגדיל את שיעורי התפיסה לשיעור של 30 אחוז, אך מודעת לכך שהדבר כרוך בגידול של פי 330 מתקציב האכיפה הקיים.

מכיוון שגידול זה אינו ריאלי, מציע המחקר שלא להמשיך ולהסתמך באופן כמעט בלעדי על ברירות משפט ולפעול לגיוון אמצעי האכיפה - מתן צווי שיקום לעצירת ומניעת נזקים סביבתיים מתמשכים, או הטלת קלון משפטי, למשל בחיוב פרסום עובדת ההרשעה ובקשת מחילה פומבית. "כמו כן, יש להגביר השימוש בכלים כגון החרמת רכוש שבאמצעותו בוצעו עבירות סביבתיות. לכלי זה השפעה הרתעתית ניכרת ויש בכוחו גם לשלול מעברייני סביבה סדרתיים אפשרות לחזור ולבצע עבירות", כותבת קרסין.