ציד המכשפות שעברה מרי קירי בדרך לפרס הנובל

באוקטובר 1911 התקיים בבריסל כנס סולבאי הראשון. הכנס התמקד ב"בבעיה הקוונטית" ומומן על יד התעשיין והכימאי הבלגי ארנסט סולבאי שצבר הון בזכות המצאת שיטה לעשיית סודה.

סולבאי רצה לעשות משהו לא רגיל ועם זאת מועיל עם הכסף, ובגלל שהיו לו תיאוריות מוזרות על הכבידה שאותן הוא רצה שמדענים ישמעו, הוא החליט לממן התאספות אליטיסטית של הפיסיקאים הטובים ביותר באירופה. הכנס של 1911 הוביל לסדרת מפגשים, שהיו ידועים ככנסי סולבאי, והתקיימו לסירוגין למשך שנים רבות.

עשרים מהמדענים הבולטים ביותר של אירופה באותה תקופה הופיעו למפגש במלון הגדול של המטרופוליטן בבריסל: מקס פלאנק, הנרי פואנקרה, מרי קירי, ארנסט ראתרפורד, וילהלם וין, ארנולד זומרפלד, לואי דה ברולי, ג'ימס ג'ינס, ולטר נרנסט שארגן את האירוע והיה מלווה של ארנסט סולבאי בכנס. הנדריק אנטון לורנץ שימש כיושב ראש. בנוסף השתתפו המדענים: ברילואין, ורבורג, זא'ן פרין, גולדשמיט, רובנס, לינדמן, קנודסן, הסנורל, הוסטלט, הרזן וקמרלינג-אונס. בגיל 32 היה אלברט אינשטיין צעיר המדענים בכנס ומרי קירי הייתה האישה היחידה.

אינשטיין התרשם מהכנס באופן הבא: "הקונגרס בבריסל היה דומה לקינות על חורבות ירושלים", בגלל שמדענים כמו פלאנק התעקשו על עמדתם הישנה ומדענים כמו פואנקרה בקושי התייחסו לאינשטיין, וכך הוא המשיך וכתב למיקל'ה בסו ב-26 לדצמבר 1911, "שום דבר חיובי לא יצא ממנו". אבל דבר אחד כן יצא מהכנס, והוא רכילות ובוז למעמד האישה.

בכנס נכחו גם מרי קירי ופול לאנג'באן מפריס. מרי קירי התאלמנה זה מכבר מבעלה פייר שנדרס שנהרג בתאונה ולנג'באן, שלימד פיסיקה בסורבון עם הזוג קירי, היה נשוי ולא באושר. מרי קירי הייתה כבר האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל בפיסיקה, ב-1903.

הרומן בין פול לאנג'באן למרי קירי פרח עוד לפני הכנס בבריסל. רומן זה כמעט ומנע ממרי קירי זכייה בפרס נובל נוסף בכימיה על גילוי הרדיום והפולוניום. אבל רק כמעט.

סקנדל פריסאי

באביב 1911 עבד אחיינה של מאדם לאנג'באן, הנרי בורג'וואה, כעורך בעיתון הפריסאי "לה פטיט ג'ורנל". יום אחד יצר הנרי קשר עם מרי קירי, והזהיר אותה מהתפתחות מדאיגה: "מישהו", הוא אמר לה, נכנס לדירתו של לאנג'באן, פתח את מגירת שולחנו, גילה תיבה ובה מכתבי אהבה בינה לבין פול.

מאוחר יותר הסכימה מאדם לאנג'באן להזדהות כ"מישהו" הזה, בעוד שהיא מתוודה בפני אשתו של המדען מרסל ברילואין: "כאשר בעלי היה חולה (בבית) ניגשתי עם המפתחות שלו לשולחנו ומצאתי את המכתבים, כמו גם חפצי טואלט אינטימיים של אישה".

לאנג'באן הבטיח לאשתו שהוא יפסיק להיפגש עם מרי קירי. אבל מאדם לאנג'באן מצאה את מכתבי אהבה שהצביעו על כך שהרומן ביניהם נמשך. המסר שעבירה האישה הנבגדת למרי דרך אחיינה היה עתה חד וברור: הפסיקי את המפגשים או שחייך יהיו בסכנה. מרי פנתה בצערה למדען הידוע ז'אן פרין, איש רב קסם שאשתו סבלה בשקט את בגידותיו, וביקשה עצה. פרין יעץ למרי לעזוב מיד את פריס.

מרי לקחה את שתי בנותיה ונצטרפה לאמיל בורל שנסע עם רעייתו לכנס בגנואה. מרי ספרה למאדם בורל, מרגריט, שפול לאנג'באן היה אומלל בבית ונשלט על ידי אשתו. היא רצתה שמרגריט בורל תעזור לה להצילו מעצמו, כי הוא חלש. "אני ואת חזקות, את יודעת... הוא זקוק להבנה...הוא זקוק לעדינות ולחיבה", אמרה מרי.

מרגריט הופתעה לגלות שמתחת למעטה המדענית הצנועה מסתתרת אישה חיננית ועדינה שמסוגלת לעשות הכל למען מי שהיא אוהבת. כשהסתיים הכנס בגנואה שבה קירי לפריס ומיד עזבה ללידן בהולנד שם חקרה את התנהגות הגופים הרדיואקטיביים בטמפרטורה נמוכה מאוד יחד עם קמרלינג אונס. כששבה לפריס קיבלה את ההזמנה לכנס סולבאי.

בבוקר של הרביעי לנובמבר, בעודה בדרך לפאנל של הכנס, נתתקלה קירי בכתבים שנופפו בעיתונים בלובי מלון המטרופוליטן. אחד הכתבים טחב את העיתון הפריסאי "לה ג'ורנל" היישר לתוך ידה ושאל אותה: מה דעתך אם נקרא לך חוטפת בעלים? מרי ההמומה מיהרה לחלוף על פני הכתבים מבלי לומר אף מלה.

עוד באותו אחר הצהרים היא קראה כתבה שכותרתה: "סיפור אהבה: מאדם קירי ופרופסור לאנג'באן". הכתבה תיארה כיצד "להבות הרדיום שבמסתורין כה רב מחממות כל דבר סביבן, נשאו בחובן הפתעה עבורנו: הן הציתו להבה בלבבות המדענים שחוקרים את התנהגותן בעקשנות - אשתו של אחד מהמדענים האלה בוכה".

קירי הגיבה במכתב לעיתון המכובד יותר בפריס - "לה טן" - והזימה את השמועות. אך הסאגה המשיכה : "אילו הייתי סוג האישה שניסו להופכני במקומות מסוימים, טיפשה, קנאית ולא שפויה", כתבה מאדם לאנג'באן בתגובה, "הייתי מדברת".

מדעני סולבאי הגדולים - פלאנק, אינשטיין, ראתרפורד, לורנץ ואחרים קראו את העיתונים. ראתרפורד כינה את הדיווחים "שטויות". אינשטיין הציע בתגובה את תורת היחסים שלו. "היה ידוע מזה זמן שלאנג'באן רצה להתגרש", אמר אינשטיין, "אם הוא אוהב את מרי קירי והיא אוהבת אותו, הם לא צריכים להסתתר, כי יש להם הזדמנויות רבות להיפגש בפריס".

עיתוני פריס המשיכו לעשות מטעמים מהרומן ה"אסור" וכינו את מרי בשמות גנאי כמו "הבתולה הצנועה של הרדיום". "לה ליבר'ה פריס" פרש מוטו שוביניסטי תחת הכותרת: "האם מאדם קירי תישאר פרופסור בסורבון?" כאשר הוא רומז שהוא מקווה שהיא לא תישאר. מכיוון שלמרי קירי יש משרת הוראה ציבורית, טען העיתון, לסטודנטים שלה יש מלוא הזכות לדרוש שהיא תהיה מכובדת.

בעודה בת 44, אלמנה עם שתי בנות, מצאה קירי את עצמה נרדפת בידי עיתונאי פריס. בחירתה במקצוע שנחשב אז לגברי, הכתיבה לה את רשימת חבריה ואנשי סודה. אך האם גם קנתה לה את אויביה?

"אנא הישארי בצרפת"

ב-5 לנובמבר 1911 הגיעו החדשות משבדיה, שבישרו על כך שמרי קירי זכתה בפעם השנייה בפרס נובל. אולם בצד השמחה, בשטוקהולם רצו לברר האם החדשות אודות הסקנדל - הרומן - הן נכונות.

ב-7 בנובמבר כתב גוסטב רזיוס, חבר באקדמיה השוודית, לממליצים על קירי לפרס הנובל, והציע שכלת הפרס לא תבוא לקבלו מידי המלך גוסטב בגלל ההתרגשות סביב הרומן שלה עם לאנג'באן. זה עשוי להביא לאי נעימות לאקדמיה ולמדעים ובעיקר לעצמה, כתב רזיוס.

הממליצים כתבו לרזיוס שמרי חפה מכל פשע רומנטי והזכירו לו שהפרס ניתן למדענים בעבור עבודתם ולא בעבור אישיותם. אולם השבדים חששו לשמו הטוב של ביתם המלכותי וציטטו קטעים ממכתבי האהבה בין קירי לבין לאנג'באן צוטטו בעיתונות בצורה נרחבת.

אחד ממעניקי פרס הנובל למרי קירי כתב לה משבדיה: "אני מתחנן בפניך, אנא הישארי בצרפת ואל תיסעי לשטוקהולם, כי איש לא יכול לחזות מה יתרחש בטקס הענקת פרס הנובל. הכבוד וההערכה לאקדמיה שלנו, כמו גם למדע עצמו ולארץ אבותייך, דורשים ממך שתחת נסיבות כאלה תוותרי על הרעיון לבוא לכאן ולקבל את הפרס".

אבל מרי קירי הגיבה בגבורה היאה למדענית ענקית ב-5 לדצמבר: "אני חייבת לפעול לפי אמונתי. המהלך שאתה מייעץ לי לנקוט נראה לי טעות גדולה מצידי. הפרס ניתן לי על גילוי הרדיום והפלוטוניום. אני מאמינה שאין כל קשר בין עבודתי המדעית ועובדות חיי הפרטיים, שאנשים חסרי ידע וידועים לשמצה משתמשים בהן נגדי. אינני יכולה לקבל את העקרון לפיו קביעת ערכה של עבודה מדעית מושפעת מעיוות ומהשמצה בנוגע לחיים הפרטיים. אני פגועה מאוד מכך שאתה עצמך לא מחזיק בדעה זו גם כן. כאשר יגיע מכתב זה לידיך תדע שאני כבר הסכמתי להופיע בשטוקהולם לטקס. אולם אני חשה כה חולה שאינני יודעת האם יהיה זה אפשרי עבורי לנסוע".

בדצמבר 1911, למרות בריאותה הרעועה, נסעה מרי קירי 48 שעות לשטוקהולם יחד עם בתה בת ה-14 אירן וקבלה את פרס הנובל בכימיה.

לבלוג של ד"ר גלי וינשטיין