קאמבק בקלאב מד: זיכרונותיי מהאָ-גָ-דוּ-דוּ-דוּ

קראו לו אוליבייה. היו לו עיניים כחולות כשני אגמים, חיוך תמים וממיס, ומבין שפתיו הדובשניות בקעו מלים שלא הבנתי, אבל במבטא צרפתי מתנגן.

כשהוא ריחף על פני המדרונות המושלגים, מותיר אחריו הינומה רכה ומושלגת, הוא הצליח לכבוש לא רק את המדרון וההר, אלא גם את כל מי שעמד (או נכון יותר לומר, עמדה) בדרך.

ועם כאלו נתוני פתיחה, בגיל 20, כל השאר לא ממש משנה. לדוגמה, העובדה שזו הייתה עיירה נידחת בשוויץ (וואלבלה), או שזה קרה באחד המועדונים הכי בינוניים של קלאב מד (שבינתיים נסגר), או שארבעה מתוך שבעת ימי הסקי כללו שלג כבד שלא הפסיק לרדת, ובחדר הסמוך התארחו ההורים שלי!

אבל כל העובדות האלו היו חסרות חשיבות לחלוטין, נוכח החיוך של אוליבייה, מדריך הסקי הראשון שלי, שגרם לי להתאהב במוסד הזה שנקרא "קלאב מד".

מדי ערב ירדתי לראות את ההופעות הטיפשיות שלהם, מנסה לאתר אותו בין שאר אנשי הצוות. אחר כך למדתי בעל פה את כל התנועות של הא-ג-דו, ניגנתי בגיטרה בערב שבו האורחים מופיעים, אירגנתי לו טיפ נאה משאר חברי הקבוצה, וכיאה לישראלית שרק יצאה מהבקו"ם ועדיין לא הצליחה לרסן את ההורמונים שלה, עזבתי בתום שבוע כשאני ממררת בבכי.

מפעילים את הנופשים בבריכה לתנועות ה-א-ג-דו (צילום: יוסי דוס-סנטוס)

אם יצא מזה רומן על הדרך, הרי זה משובח

זה קרה לפני יותר מחצי יובל, כשלחדרים בקלאב מד כלל לא היו מפתחות, והאוכל שהוגש בארוחת הערב נחשב פסגת הקולינריה העולמית.

היה זה תחילת הרומן הארוך שלי עם רשת מועדוני הים התיכון. בכל חורף ביליתי לפחות בשניים או שלושה מועדונים, רכשתי לעצמי חברים, ומהר מאוד מצאתי עצמי לובשת את מדי ה-G.O הנחשקים, ועובדת במשך שני חורפים באלפים הצרפתים.

G.O, לטובת מי שלא גדל על ברכי הא-ג-דו, הוא כינוי החיבה לעובדים בקלאב מד. לאורחים קוראים G.M והתפקיד של ה-G.O הוא להיות חברים של ה-G.M במשך השהות שלהם.

כלומר נוסף על היותך מדריך סקי, גלישה, טניס או אירובי, אתה גם תחייך אליהם יפה, תשב איתם בארוחות, תגלגל סמול טוק, תרקוד איתם במועדון הלילה ותתפעל מהביצועים שלהם - עד שהם ירגישו כמו הכפילים של ג'ון טרבולטה. ואם יצא מזה גם רומן על הדרך, הרי זה משובח.

האוכל הוא פסגת הקולינריה העולמית. המזנון בקלאב (צילומים: רוית נאור)

זו לא תהיה טעות גסה מדי לומר, שקלאב מד הוא מקום העבודה היחיד בעולם שמעודד יחסים אינטימיים עם הלקוחות. הצרה עם הרומנים הנרקמים בחופשות סקי, שהם נוטים להתמוסס מיד עם בוא האביב והפשרת השלגים. אבל לא כולם. יש כאלו שמחזיקים מעמד גם אחרי, ואפילו נגמרים בהפי אנד, עם משכנתא וילדה כחול-לבן.

נשמע לכם כמו רומן-רומנטי מופרך? פנטזיה שלי על אוליבייה?! אז זהו, שלא. עשור וקצת אחרי שטעמתי מהמועדון בפעם הראשונה, הגעתי לשם עם אחותי הקטנה לחופשת סקי, שהייתה גם חופשת השחרור שלה מהצבא.

מדריך הסקי הכי חתיך ושובב שהיה במועדון

קראו לו מיקלה. הוא לבש סוודר אדום, והיא התאהבה בו במבט ראשון. מיהרתי לברר אצל מכריי מהמועדון פרטים על האיש עם הסוודר האדום. נו, ברור שהיא בחרה במדריך הסקי הכי חתיך, הכי שובב והכי איטלקי שהיה במועדון. כל המוניטין המפוקפקים שלו לא ממש עזר לו במקרה של אחותי. כיום תמצאו אותו באבן יהודה, משלם משכנתא ומקלל בעברית בפקקים, בדרך לגן של הילדה הקטנה שלהם.

וכשהגיע שלב החיתולים, התעוררנו מהחלומות וכמעט הצלחנו להיגמל מהקונספט הזה של קלאב מד. חשבנו שמיצינו, שהבנו את הפרנציפ, שזה היה טוב לשנות ה-20 שלנו ואנחנו עכשיו כבר בכלל בענייני אקסטרים (או לחילופין רלה שאטו). אז חשבנו. אבל פתאום מצאנו עצמנו בני 40 ומשהו עם המון ילדים מסביב, שדרשו את ליטרת האקשן היומית שלהם בימי החופש.

אז כיאה לאנשים פרקטים ארזנו אותם ואת עצמנו, וירדנו לקאמבק מפואר בקלאב מד קורל ביץ' באילת. שמונה ימים מלאים! סרט תכלת על פרק היד הוא המפתח אל האושר השבועי שלנו. כך לפחות קיווינו.

מבלים בבריכה. "מצאנו את עצמנו בני 40 עם המון ילדים שדרשו ימי חופש"

אז נכון שלא ירדנו מצ'רטר פריזאי שהביא אותנו לחופי הים האדום, אלא התגלגלנו לאיטנו בג'יפ המשפחתי, בכביש הערבה האינסופי. אבל מה זה חשוב - אנחנו בדרך לקלאב מד. אוי, אוליבייה אוליבייה, גלגלתי לעצמי זיכרונות מתוקים מימים שמידה 36 לא הייתה פיקציה.

פקידות קבלה חייכניות קיבלנו את פנינו ב"בונז'ור" הכולל מבטא צרפתי כבד. נכון שלא ראינו מדריכי סקי שמחכים לסחוב לנו את המזוודות לחדרים, אבל על הקיר בדרך למעליות ראינו תמונה קבוצתית של מרבית עובדי הקלאב. אוליבייה, שגילו 25 פלוס, לא היה שם. טוב, מה יש לו לחפש ב-40 מעלות חום, לצרפתי הקריר הזה.

חיוך שזוף, מלווה ב"בונז'ור שרי"

כשהגענו לחדר, גילינו שהקידמה בכל זאת הגיעה גם לקלאב מד. מאז שהם דגלו בקונספט של חדר בסיסי ביותר כדי שלא נרצה לשהות בו יותר מדי, וכולנו נהיה ביחד ונעשה שמייח בלובי, זרמו הרבה פלזמות אל עבר הקירות. עכשיו כל חדר נראה כמו חדר רגיל במלון חמישה כוכבים עם פלזמה מול המיטה, מקרר קטן, רשת אלחוטית וריצפת עץ.

רשת פתאל מפעילה את המועדון ואת כל השירותים התומכים ברמה גבוהה. אבל עם כל הכבוד לכך ולחדר המפנק (לפחות יחסית למה שזכרנו), אני בכלל רציתי לחפש את הגרסה העדכנית לאוליבייה, מודל 2009.

כל השירותים התומכים ברמה גבוהה. מפנקים את האורחים בפירות

ירדתי ללובי, הכנסתי את הבטן פנימה כמה שיכולתי, ולפני שהספקתי לנשום חלף על פני ה-G.O הראשון, כשהוא שולח לעברי חיוך שזוף, מלווה ב"בונז'ור שרי". לפני שהספקתי להגיב, קלטתי שהוא אפילו מסובב את ראשו לאחור. ואז נפל הטוק-מן. בצמוד אלי עמדה בתו של בעלי היקר, בת 16 - לוליטה מושלמת שהתברכה בעיניים ירוקות, שיער בלונדיני וגיל מתאים.

אוקיי, אין הוכחה חד-משמעית שהבונז'ור הזה לא היה מכוון אלי. יש לנו עוד שבעה ימים תמימים לבדוק את זה, חשבתי והלכתי להתנחם עם בירה קרה ליד הבריכה. שם גיליתי את השינוי הנוסף המבורך שקרה לקלאב מד מאז ימי אוליבייה.

פעם היינו צריכים לקנות קרנה-בר או שרשראות עם חרוזים, שבעזרתם שילמנו בבר המשקאות. נגמר, זהו. הכל כלול. כל האוכל וכל השתייה, כל הפעילות, כל האלכוהול שתוכלו לספוג לתוך הכבד, הכל על חשבון סרקוזי.

כעבור יומיים, בעורקים של הילדים זרמה קולה והם לא הפסיקו ללקק ארטיקים משמונה בבוקר עד אחרי חצות. המשבר הגיע כעבור שלושה ימים וחצי, לאחר ששרירים שכלל לא ידעתי על קיומם שידרו אותות מצוקה, החלטתי לפרוש בשיאי ולמרוד.

קורס הגלישה הציל את כבודי הרמוס

הבעיה הכי גדולה כמעט של קלאב מד היא הזמינות. הכל נורא שזוף ומחויך, צוות ה-G.O נראה כמו חבורה שבלעה משאית של איזה חומר ממריץ (או סתם שכחה לקחת רטאלין), ואל מול גלי הוויטאליות המוחצנת הזאת, גאו רגשות האשם המשומנים שלי. על קריאת מוספי סוף השבוע בתנוחת בטטה ליד בריכת השחייה אין בכלל מה לדבר.

כך מצאתי עצמי קמה בשש בבוקר להליכות מאומצות לאורך החוף, ומשם בדילוגים קלילים לשיעור טניס, שאמור לעזור בעיכול הפנקייק בארוחת הבוקר. לפני שהספקתי לסיים את ספל הקפוצ'ינו הראשון שלי, דור העתיד כבר האיץ בי להגיע בזמן לשיעור הגלישה. כיאה לחופשה משפחתית, ניסינו ללכת על הקונספט המגבש, כשאנחנו נודדים בין האטרקציות השונות בהרכב משפחתי מלא (אמא, אבא, יותר מדי ילדים, למי שממש מתעניין).

"דור העתיד כבר האיץ בי להגיע בזמן לשיעור הגלישה"

אחרי שביצועי הלוליינות שלי על מתקן הטרפז לא זיכו אותי ביותר מדי נקודות בלוח המשפחתי, והמוניטין המפוקפקים שלי היה בסכנה אמיתית, הגיע קורס הגלישה והציל את כבודי הרמוס. במים חיכה לנו לורן, שלמרות המבטא הצרפתי לא הזכיר את אוליבייה בשום פרט נוסף.

מה אומר לכם, לפעמים כשנדמה שהכל אבוד פתאום מבליחה התקווה ומרצדת על פני המים. אח, זו הייתה שעתי היפה ביותר. אחד-אחד הם נפלו כמו קוביות דומינו חסרות חן וגמעו לרוויה ממימי הים האדום. ובדרך פלא, דווקא אני השתלטתי על הגלשן, עשיתי פוּוו לרוח ויצאתי לחפש את שחר צוברי בין הגלים.

זה היה הרגע שבעלי החליט לפרוש ואולי להציל משהו מכבודו השוביניסטי, ובדרך אלגנטית התנדב להיות המתעד המשפחתי, ושלף עצמו מהמים לטובת המצלמה.

דור העתיד שלי בפעולה על הטרפז 

בדרך היו גם טורניר טניס; תחרות פינג פונג (כולל זוגות ומקצים מעורבים); תחרות כדורגל; צלילות עומק; צלילות עם דולפינים; שיט ביאכטה; שנירקול לאורך הריף; אימונים בחדר כושר; שיעורי ריקוד בלתי אפשריים של תנועות הרבה יותר מסובכות מהא-גא-דו-דו של פעם, והופעה של אייל גולן לקינוח.

הבנתי את הפרנציפ של פעילות-היתר הזאת, השבתתי את בלוטת הספורט שלי, והחלטתי שאני מקצרת תהליכים ועוברת לגור בחדר האוכל. פשוט הזמנים בין ארוחת בוקר, צהריים וערב הלכו והתקצרו כל כך, שכבר לא ממש היה טעם לצאת משם.

עם ישראל אוהב בשר, ובמיוחד כשהוא בחינם

סשה ויניב תפסו את מקומו של אוליבייה ונהפכו החברים הכי טובים שלי. אז נכון שלא מקפיצים בקורל ביץ' שרימפסים בשום ושמן זית, ונכון שבארוחת הערב המנות האחרונות הן על טהרת הפרווה, אבל מי שחייב אוכל לא-כשר ימצא אותו במסעדה הצמודה לחוף, ואחרי שהוא יאכל שם פעם אחת, הוא יגלה שהמסעדה הראשית מגישה אוכל הרבה יותר טעים, גם אם הוא כשר.

כמות האנטריקוט שעלו על הגריל מדי ערב חיסלה - לפחות בשבוע שבו היינו במקום - שליש מעדרי הבקר ברמת הגולן. עם ישראל אוהב בשר, וכשהוא בחינם, אז הוא אוהב אותו עוד יותר.

אנטריקוט על הגריל. המסעדה הראשית מגישה אוכל יותר טעים

כעבור יומיים, יניב כבר ידע איך אני אוהבת את האנטריקוט שלי (מידיום-רייר), ובכל פעם הוא הניח לי על הצלחת שני נתחים עסיסיים כל כך, שבסוף השבוע שקלתי ברצינות אם להציע לו נישואים. כדי לשמור על הדיאטה, הקפדתי לבקר גם את סשה שהכין לי קערת סלט קצוצה במקום, מתובלת בדיוק כמו שביקשתי.

בתום שמונה ימים לא קרה נס ולא רזיתי, אבל הבנתי שקלאב מד הוא קלאב מד, גם אם אין בו אוליבייה, ושזו עדיין החופשה המשפחתית האולטימטיבית, למי שכמובן יכול להרשות לעצמו.

כאשר צוות העובדים נפרד מהבן האמצעי, שנהפך יקיר הכפר, הבנתי שלמרות השנים שחלפו, הקונספט לא מת. הוא אולי שינה מעט צורה והתאים עצמו לדרישות הפינוק של המילניום השלישי. הוא אולי לא צבוע על רקע לבן כמו שזכרתי מחופשת הסקי הראשונה שלי, אבל הוא כן מצליח להעניק לך את התחושה שהגעת לחופשה בין חברים. וגם אם זו הצגה, היא לא רחוקה מלהיות מושלמת.

• הבהרה: הכתבת ובני משפחתה התארחו במקומות הנזכרים בכתבה במסגרת פרטית-משפחתית, ולא על חשבון גורם מממן כלשהו