מכבה את האור

לפני 20 שנה, בזמן שהתגורר בדירת חדר קטנה בירושלים וחי כפי שאומרת הקלישאה "מהיד אל הפה", מצא אמיר אור את שליחות חייו, או לפחות אחת מהן – השירה. חמוש במנטרה שקיבל מסבו "זה לא מספיק שאתה חי - אתה צריך לדעת בשביל מה. אדם זקוק גם למשמעות וחזון", החל להגות ברעיון להקים מסגרת לימוד לשירה. עם הזמן מה שהתחיל ככיתה אחת הפך לבית ספר "הליקון".

אור. אדם זקוק לחזון (צילום: מראין פלדמן)

בדרך כמובן היו לאור (53) תחנות נוספות. הוא פרסם שמונה ספרי שירה וספר פרוזה אחד, שיריו פורסמו באנתולוגיות וכתבי עת בארץ ובעולם ביותר מ-30 שפות ובתשעה ספרים באירופה וארה"ב, והוא זכה על שיריו בין היתר בפרס הפליאדות, מילגת פולברייט, פרס ראש הממשלה ופרס ברנשטיין. כמו כן פרסם חמישה ספרים של תרגומיו לעברית, ועל תרגומיו מיוונית עתיקה זכה בפרס כבוד לתרגום של שר התרבות.

כיום "הליקון" הוא מפעל חי, נושם, שכל שנה ממלא מחזור של תלמידי שירה, ובוגריו כבר נטמעו במחזור הדם של השירה ושל התרבות הישראלית. אבל זה לא רק הכיתות, זה גם יותר מ-80 חוברות ופסטיבל השירה הבינלאומי "שער", שנפתח אתמול (ה') ומתקיים זו השנה התשיעית, כשהוא כמעט תמיד מלא עד גדותיו.

אור נזהר לא להסתכל לאחור ולסכם, ובאותה מידה לא להציב יעדים לעתיד. "תמיד אני מרגיש שאני לא עושה מספיק", הוא אומר. בכל זאת, אם יש משהו שהוא נשמע גאה בו במיוחד אלו בעיקר המתודות. "כשהתחלנו ללמד שירה, לא היו בכלל מתודות של שירה, בוודאי לא בארץ וגם לא בחו"ל. רק אחרי שמונה שנים של עבודה הבנו שבעצם עשינו מהפכה".

"מנקודה מאוד מוקדמת בהיסטוריה האנושית לימדו שירה כמו שלימדו כל אמנות אחרת. זה נפסק עם

הרומנטיקה והמודרניזם, אז החליטו שמכיוון שהמשורר ניחן בהשראה אלוהית, כל מה שהוא צריך זה לשבת על העץ ולשיר כמו ציפור, אבל שירה ושפה הן משהו שיש לו רמות משמעות.

"אפשר למשל ללמוד איך לבנות מטאפורה, מתי היא עובדת ומתי לא, ולמה. במשך השנים פיתחנו לזה בהליקון כלים שונים, כמו למשל איך לערוץ את עצמך, איך קריאה בקול עוזרת לשיר ועוד".

בלי פוליטיקה בבקשה

אבל לא רק שירה תהייה שם. יהיו דיונים, פאנלים ומחזה מעורר מחלוקת – "שבע ילדות יהודיות" של קרול צ'רצ'יל, בבימויו של סמיח ג'בארין, ובהשתתפות רמי הויברגר, גבי אלדור ושרה פון שוורצה. המחזה הוצג כבר בעולם ועורר סערה כי לטענת גורמים מציג את ישראל באור מאוד שלילי בפעולותיה במבצע "עופרת יצוקה".

אבל פוליטיקה של דיבורים ומפלגות היא בדיוק המקום שאור לא מוכן להכניס אליו את השירה. "הנושא של השירה הוא מכלול החיים, ולכן היא מקיפה הרבה יותר מזה. הפוליטי הוא היבט שלה כי בכל דבר אפשר לראות משהו פוליטי. כשאנחנו מושיבים משוררים ישראלים ומשוררים ערבים באותה כיתה זה גם פוליטי, אבל אלה לא דגלים, אלא עשייה.

"הדרך הזו הוכיחה את עצמה. למשל, באחת הכיתות המעורבות, משורר תל אביבי צעיר הקריא שיר שלו על המילואים בעזה, ואילו משורר מאום אל פאחם הקריא שיר על ילדותו במחנה פליטים. הם גם תרגמו זה את זה, כלומר נכנסו זה לעורו של זה, והגיעו להבנה אחרת של האחר.

"בזה אנחנו מאמינים, בדיאלוג אנושי, בכלים שהשירה מאפשרת לנו להבין עולם של מישהו שונה. גם בפסטיבל הרצון שלנו הוא לתת במה לקשת רחבה של קולות. לכן יהיו שם גם חיים גורי וגם שולמית אלוני, גם אליעז כהן שגר בהתנחלות, וגם טל ניצן שערכה את 'בעט ברזל'".

התרבות הפכה לאויב

דומה שבזמן האחרון השירה פורחת; ערבי הקראות, פסטיבלי שירה צעירה וכיו"ב מתרחשים כמעט כל הזמן, וכתבי עת רבים החלו להבליח שוב על המדפים. אבל אור לא מרגיש בסצנה הזו. "תמיד כתבו פה שירה טובה, זו לא הבעיה".

אז מה הבעיה?

"הבעיה היא הסביבה שבה מתקיימת השירה. הבעיה היא בחינוך שקרס ובחברה שהפכנו להיות. הפכנו בן יום מחברה סוציאליסטית לחברה קפיטליסטית נטולת בלמים, והתחלנו למדוד כל דבר רק במונחים של רווחיות. כיום אנחנו יותר ויותר חברה שרוצה לחם ושעשועים, ולא חברה אזרחית שמבוססת על אנשים שיודעים לבחור ומחפשים משמעות לקיומם, ומקנים כלים כאלה גם לצעירים.

"תרבות היא תעודת זהות של כל מדינה בעולם הראשון, אבל בארץ אין חקיקה ראויה למען היוצר ולמען עידוד התרבות והקהלים שלה. בעולם השלישי, במדינות בלי בלמים דמוקרטיים ראויים, אמנות חופשית מזוהה כאויב, וזה מה שאנחנו הופכים להיות. המשורר או האמן יוצר מציאויות חלופיות, כלומר יוצר את המחר המנטלי של החברה. זה מה שלא פעם מפחיד את השלטון".