כך הפכתי מדייטולוג סדרתי לבעל נאמן

בהתחלה האינטרנט היה אמצעי למציאת אשתי לעתיד, אבל מהר מאוד זה הפך לתחביב. עד שהכרתי את שולה

דוד פינקעדכון אחרון: 24.10.09 , 21:05

שולה ואני הכרנו דרך אתר ההיכרויות JDate. אחרי כמה מסרים לכאן ולשם, הגיעה העת להתקדם לשלב הבא, אז התקשרתי אליה.

"אתה נראה ונשמע כמו תייר אמריקני. אם לא היית מכניס לפרופיל שלך תמונה שלך במדים, לא נראה לי שהיינו נפגשים. מזל שהעלית אותה", אמרה.

היה לה חוש הומור נפלא. הרגשתי שהיא עברה המון בחיים, ושהאתגרים שהיו מנת חלקה הפכו אותה לאדם טוב יותר. היה בה משהו מיוחד. הסכמנו לצאת לארוחת ערב.

אחרי עשר שנים מייסרות בזירת הרווקות, עברתי כבר הכל. נראה ששום דבר לא מסתדר. זה היה מגיע לנקודה שבה כבר לא בא לי להשקיע את הזמן או הכוח כדי לצאת למסעדה. כוס קפה היתה נותנת לבחורה איתה נפגשתי ולי מספיק זמן להחליט אם שווה בכלל להשקיע. אז במקרה הזה, ארוחת ערב בפגישה הראשונה היתה צעד משמעותי. היה בה משהו מאוד מיוחד, אבל למרות ההתרגשות שלי, ציפיתי לפגישה הזאת בהתלהבות זהירה.

למרות שהייתי לחוץ, היה לי ביטחון של אדם ותיק ומנוסה בסצינת ההיכרויות באינטרנט. הכרתי את כל הסיפורי ההצלחה והכשלונות ולמדתי מהם. ידעתי לא לספר בצורה גלויה שיש לי משרה מכובדת, או ששירתתי ביחידה מובחרת בצה"ל. כדי שזה לא יישמע כמו התרברבות, אני צריך לשרבב את המידע הזה בעדינות לתוך השיחה.

הכל היה כדי להבליט את עצמי

טוקבק כדורבנות:

מה זה משנה מהיכן מגיע הידע? / בעל מאוהב מאוד

הבחור מתאר כאן נקודה מעניינת שיכולה לעזור לכל אלו שעדיין מחפשים ולא מבינים שהחיפוש מתחיל ונגמר בראש. מה זה משנה מהיכן מגיע הידע שהוא מציע? דת, אקדמיה, השכנה מלמטה, מה שחשוב זה מה עושים עם המידע שעובר לידינו. לא אומר שצריך לוותר על הסטנדרטים ולהוריד את הרף, אבל פוקוס במה שעושה לנו טוב באמת, בבחירות שאנחנו עושים, התמקדות בהם כאשר אנחנו מוצאים בת זוג/ בן זוג ראוי וטיוב האנרגיה שנוצרת בתוך הזוגיות למקומות שמרימים אותנו הם בהחלט סוג של התשובה ראויה לתרבות הסיפוקים המהירים שכמה מחברי וחברותי הטובים והיקרים מאד לליבי עדיין לוקים בהם שלא באשמתם ולפעמים שלא בידיעתם (כולל אותי עד לא מזמן). אם אצלי זה עבד אחרי שנים של ספקנות, האשמה עצמית ותסמונת הדלת המסתובבת בכל הקשור לעולם הדייטינג (מודה שלא בכולן סבלתי) כל אחד יכול להיות מאושר.

למדתי את הלקחים האלה במשך שנים בהן רימיתי את עצמי. בתחילה ראיתי את האינטרנט כאמצעי מעולה למצוא בו את אשתי לעתיד, אבל לא לכיוון הזה הדברים התפתחו. לאחר תקופה מסוימת שלא הצלחתי למצוא מה שחיפשתי, JDate הפך לתחביב. "פגישה מוצלחת" לא היתה כזאת בה פגשתי מישהי שאיתה אוכל לחיות יחד עד זיקנה ושיבה, אלא כזאת שניפחה לי את האגו. וככל שהתמקדתי יותר במטרה, ככה זה היה יותר טוב. הכל היה כדי להבליט את עצמי, לגעת בכפתור רגשי בתוך האשה שאיתה נפגשתי ולעורר תגובה כימית. זה היה, למעשה, משחק כיבוש.

שולה לקחה אותי למסעדה שבחרה, וחגגנו על תפוחי אדמה צלויים וקבב. הארוחה היתה מדהימה כמעט כמו החֶברה. במקום לשוחח על מניות, קריירה וצה"ל, שולה הובילה את השיחה לכיוון שונה. זאת היתה הפגישה הראשונה בחיים שלי שבה נושאי השיחה היו אלוהים, תורה והיסטוריה יהודית. זאת היתה הפעם הראשונה בה חשתי בסוף הפגישה שהנשמה שלי התרוממה, ולא להיפך.

נפגשנו הרבה במשך אותו סתיו בלתי נשכח. אישיותה החזקה, היושר בכל מילה שדיברה, חמימות הנשמה שלה, כל אלה הציפו אותי. היא אהבה להיות יהודיה ואהבה את העם ואת המסורת שלה. לאחר חודשיים מאושרים יחד, התארסנו. הייתי כל כך נרגש - אני הולך לחיות איתה כל החיים. עכשיו, אני כבר לא צריך להיות יותר שחקן. אני לא צריך להתמודד עם השטויות של ריפוד האגו שלי ע"י פלירטים קצרים באמצעות פגישות אינטרנט. סוף סוף חולפים ימי השחיתות האישית שלי.

או שככה חשבתי.

אז התחיל הסיוט - נתקפתי בפחד מוות שלא אצליח להסתדר עם חיי נישואים. התרגלתי לחיים של לצאת עם אשה אחת, ואז עם אחרת. כל השנים האלה של "לא להתחייב" השיגו אותי בסופו של דבר. קול פנימי החל ללחוש באוזני: "היי, השגת אותה. אלה היו חודשיים נפלאים והאגו שלך בא על סיפוקו. מי הבאה בתור?"

בכל פעם שהשטן הפנימי שלי דיבר, רציתי להקיא. אין בעולם אדם שמתאים לי יותר משולה. איזה פסיכי יהיה מספיק טיפש כדי לשמוע בקול שאומר שעדיף לו לצאת לעוד אגו-טריפ?

לרוע המזל, היתה לי תשובה. פסיכי שמכור להנאות חולפות, זמניות ומזויפות, שמותירות אותו בסוף עם לב ריק יותר וציני יותר.

פסיכי כמוני.

זה היה הקונפליקט הקשה ביותר איתו התמודדתי אי פעם בחיי, ולא היו לי תשובות שיפתרו אותו. התעניתי. התחננתי לאלוהים שיעזור לי. המצב היה מפחיד. אם אני לא מסוגל לעמוד היום מול הדחף לטיפוח האגו על ידי התרכזות בכלתי לעתיד, איך אוכל להישאר נאמן לה במשך כל חיי?

יום אחד עברתי על הכותרות באינטרנט וראיתי כותרת של מאמר העוסק בסכנות הרוחניות של פורנוגרפיה באינטרנט. נראה שהמאמר הזה קשור במידה מסוימת למה שאני עובר, אז הקלקתי על הלינק. ואז קרה לי נס.

לכל מעשה שאנחנו עושים, יש אנרגיה רוחנית

זה היה מאמר של הרב צבי פישמן, שעסק בערכי היחסים האינטימיים. קראתי אותו ורותקתי - מעולם לא שמעתי על זה קודם. תמיד חשבתי שמוסר מיני עוסק בכל הדברים שאסור לך לעשות, ופתאום גיליתי שההיפך הוא הנכון. למדתי שלכל מעשה שאנחנו עושים, יש אנרגיה רוחנית. חלק מהמעשים, כמו קשר בין גבר לאשה, מכילים אנרגיה רוחנית אדירה, וכשאנחנו מפנים את האנרגיה הזאת לכיוון בלתי ראוי, אנחנו מאבדים את הפוטנציאל. זה מרוקן את הגוף מהאנרגיה ומסיט את המחשבה מהמיקוד, ואנחנו הופכים להיות מדוכדכים, אדישים ומנותקים רגשית.

במשך כל השנים האלה, זיהמתי את הנשמה שלי ואפילו לא ידעתי את זה. התחושות האלה רדפו אותי זמן רב כל כך, ומעולם לא העליתי בדעתי שהן מבטאות סבל רוחני. תמיד חשבתי שמנת גלידה טובה תוציא אותי מהמצב.

הפיתרון היה לשנות לעצמי את הפוקוס. במקום לפזר את האנרגיה החוצה, אפנה אותה כעת כלפי אשתי. אך ורק כלפיה. בכל רגע, יש לי בחירה אם להתחבר עוד יותר אל אשתי, או להתרחק.

זה היה מהפך חשיבתי. דרך התבוננות חדשה לחלוטין על נשים. ואני לא מדבר על ניאוף, אלא במושגים הרבה יותר עדינים - זה כולל פלירט, חיבוק ידידותי, והמון מוסכמות חברתיות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן. זה ממש לא אתגר פשוט בחברה מלאת המסרים טעוני המיניות בה אנו חיים, אבל יש לנו כוח לבחור באופן חופשי.

עכשיו, בכל פעם שאני שומר את עיניי או מחשבותיי ממשהו לא ראוי, ה' מחזיר לי את האנרגיה הרוחנית שבזבזתי, והאנרגיה הזאת נשמרת אך ורק לאשתי.

להפתעתי, מאז שהתחלתי לשפר את מעשיי, התחילו להתרחש כמה שינויים מדהימים למדי.

מאז שהתחלתי לעבוד, השעון המעורר שלי היה מכוון 30 דקות לפני הזמן שהייתי צריך לשבת ליד שולחן העבודה שלי. ומכיוון שאני תמיד לוחץ על מתג הנודניק חמש פעמים, תמיד איחרתי. כמה שהתאמצתי, לא הייתי מצליח להוציא את עצמי מהמיטה כדי להגיע לעבודה בזמן. איחורים היו דרך גרועה להתחיל את היום. וההרגל הפתטי הזה השפיע לרעה גם על הקידום המקצועי שלי ועל המשכורת.

והנה, בתוך כמה ימים מאז שלקחתי על עצמי את נושא השמירה העצמית שלי, התחלתי להתעורר הרבה יותר מוקדם. בלי לעשות שום שינויים בתזונה היומית או בהתעמלות, התחלתי לקום בחמש בבוקר. עכשיו יש לי שעות בוקר יקרות חופשיות בשפע – ללמוד, להתפלל טוב יותר, ולהיות עם אשתי. והראש שלי נקי יותר וחד יותר ממה שהיה אי פעם. אני תופש מהר יותר רעיונות, ואני אפילו מתחיל לקלוט את המילים הרוסיות האלה שאשתי אומרת כשאני שוכח להדיח כלים. אני הרבה יותר ממוקד, לא רק בעבודה, אלא הרבה יותר חשוב, בנישואים.

כל השנים האלה הייתי עסוק בכיבוש, אבל אז פרצתי את המעגל והבנתי שהניצחון האמיתי הוא כיבוש עצמי.