ללכת על ביצים

משרד החוץ הישראלי לא מעוניין לגעת בפרויקט "דור שלישי", שיתוף פעולה פרובוקטיבי ובועט בין שחקנים ישראלים, פלסטינים וגרמנים. "יש לנו פרויקטים אחרים לקדם", אמרו לפני שבועות ספורים נציגים בכירים מהמשרד בשיחת חולין על המאמץ שמשקיע אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם) בקידום היצירה הישראלית מחוץ לגבולות הארץ.

הם הגדירו את הפרויקט, קופרודוקציה של תיאטרון הבימה והשאובינה מברלין שאותה ראו רק בשלביה הראשוניים, כשערורייתית ופרובלמטית. "המשוואה הזו אינה מקובלת עלינו", נאמר בריש גלי, "הפרויקט הזה הוא חלק בלתי נסבל מתופעת ההלקאה העצמית שעוברת את גבולות הטעם הטוב".

"ישנם רבים שלא מעוניינים לקיים את הדיון הזה" (צילום: מרב יודילוביץ')

כשבמשרד החוץ מדברים על "משוואה", הם מתכוונים להנחת היסוד שמערכת היחסים בין יהודים, גרמנים ופלסטינים, בנויה נדבך על נדבך, מכה על מכה, תסביך על תסביך.

"משרד החוץ לא אהב מלכתחילה את הפרויקט מכיוון שהוא משחק לידי הטוענים כי שואת יהדות אירופה גרמה ל'שואה הפלסטינית'. ההקבלה הזו, בעינינו, מסוכנת", אומרת עפרה בן יעקב, האחראית על תחום האמנויות בקשתו"ם, יממה לפני הבכורה הישראלית של הפרויקט. "למה אנחנו מחויבים להשתתף ברעיונות שאנחנו תופסים כפסולים?", היא תוהה ומבקשת להדגיש באותה הנשימה כי מאידך המשרד אינו מנסה לבלום את ההפקה.

ליברמן. בלשכתו ביקשו רשימת אמנים נתמכים (צילום: AFP)

באותה "משוואה" לכאורה או "הקבלה מסוכנת" כפי שמגדירים את הנושא במשרד החוץ, נפתחת הקופרודוקציה. "אין צורך להשוות", אומרת לקהל השחקנית אורית נחמיאס בתחילת ההצגה, "אני יודעת שזה מפתה. הגרמנים אוהבים להשוות כי הם היו רוצים שהעולם יחשוב שהשואה היתה יכולה לקרות בכל מקום, הפלסטינים אוהבים להשוות כדי להוכיח שהיהודים לא למדו שום דבר מהשואה והישראלים יגידו שאסור להשוות, אבל הם עושים את זה בעצמם".

רגישות, לא צנזורה

במשרד החוץ, כמו בציבור הישראלי, מתקיימת מחלוקת בכל הנוגע לייצוא חומרים תרבותיים ביקורתיים. "מלשכת השר ליברמן ביקשו את רשימת האמנים שנשלחים מטעמנו לחו"ל מתוך מחשבה שייצוא תרבות ביקורתית מסב לנו נזק", מאשרת בן יעקב שמועה שמסתובבת מזה זמן אך מדגישה: "אנחנו לא מפעילים צנזורה אבל מודעים לרגישות. אחרי הכל אנחנו נאבקים על הדימוי הישראלי בחו"ל ויש מי שחושב שאנחנו צריכים להתמקד במיתוג ישראל כמדינה נורמלית מעבר לסכסוך".

בסרט "ללכת על המים". היכרות ראשונה עם ישראל (צילום: Frentic Films)

עמדת משרד החוץ לא מפתיעה את השחקן הגרמני קנוט ברגר שלוקח חלק בפרויקט. "ישנם רבים שלא מעוניינים שהדיון הזה יתקיים בכלל", הוא אומר, "המחשבה שכל העולם שונא יהודים ורוצה להרוג אותם היא מספקת לצורך בהגנה עצמית. כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון מערער את יסודות הימין הקיצוני. הפרויקט הזה מבקש קודם לייצר מפגש, לריב, להתווכח, להשמיע דעות, לצחוק על הדברים הכואבים, להתמודד".

ברגר, שמוכר לקהל הישראלי מהסרט "ללכת על המים" בו שיחק נכד של קצין נאצי בדימוס, מעדיף את השלדים שלו מחוץ לארון. "הפרויקט הזה עוסק במערכת היחסים המורכבת בין שלושת העמים. לא נתקלתי ביותר מדי במות שנותנות מקום לשאלות בנושא הזה", הוא אומר.

לשבת עם השלדים בסלון 

"יש הרבה ישראלים שחיים בגרמניה ואוהבים לחיות שם. אני לא בטוח שכולם מספרים למשפחות שלהם איפה הם חיים. אני משוכנע שלכל אחד מהם יש מזוודה קטנה שאיתה הוא הגיע ובה מאוחסן הזיכרון הגנטי כמו שלד בארון. בהפקה הזו אנחנו מבקשים להוציא את השלדים, להושיב אותם בסלון ולשבת לידם. זה אולי לא נוח בהתחלה, אבל בסופו של תהליך, זה מנקה".

זהו הביקור השלישי של ברגר בישראל. לפני כחודש הוא הופיע בפסטיבל עכו ב-"3some", הפקת מחול משותפת עם הכוריאוגרף הישראלי ניר דה וולף המתגורר בברלין. "גם העבודה עם ניר נגעה באותו הנושא", הוא אומר, "דיברנו על החיבור הזה של ישראלים וגרמנים, התכתשנו, רבנו וצחקנו על זה. בסופו של דבר הגענו למסקנה שצריך להתמודד עם המתח שקיים בינינו".

"אני חושב שכן. הגרמנים לבטח אובססיביים לגבי הנושא הזה, לכן 'דור שלישי' כל כך מצליח בגרמניה. אנשים מודים לנו על הקתרזיס. אפילו אבא שלי אמר לי אחרי שצפה בהצגה שבעיניו זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בתיאטרון ושבעיניו זה בדיוק מה שתיאטרון אמור להיות".

כמו במשרד החוץ כך גם במיקרוקוסמוס של ההפקה יוצאת הדופן הזו התנהלו לא מעט התכתשויות בכל הנוגע לגבולות הסאטירה. "היו מלחמות קשות ביננו וויכוחים על קווים אדומים. לא מעט פעמים חשבתי שהפרויקט הזה לעולם לא יקרה. לשחקנים הישראלים היה קל יותר, אולי בגלל שיש כל כך הרבה הומור שחור ובדיחות שואה שלעולם לא הייתי מעז לספר, אבל הן דרך להתמודד".

"לא כהגדרה. יש פה ניסיון לבלבל את הקהל בשאלה אם זו הדמות שמדברת או האדם שמולו. האם זה חלק מההצגה או אולי המציאות? אנחנו מותחים את הגבול מתוך מחשבה שהבמה היא כלי שמאפשר לעשות דברים שבחיים אתה לא יכול לעשות כי אתה מוגבל, בגלל הקונצנזוס".

"זו דוגמה מצוינת. המציאות היא לא שחור-לבן. לפעמים אנחנו חושבים בו זמנית דבר והיפוכו ומתנדנדים בעמדות ובדעות שלנו. יש כאן הרבה נקודות השקה עם טרנטינו. אנחנו כל כך בטוחים בדעות שלנו אבל האמת היא שאנחנו צודקים וטועים במידה שווה. זו המורכבות של מערכות היחסים האלה".

"הטליבאן הגאה"

ההיכרות המוקדמת שלו עם ישראל, מערכות היחסים שפיתח פה עם קולגות בתחומי הקולנוע, המחול והתיאטרון, השפיעו על נקודת ההסתכלות של ברגר בעבודה. "הפעם הראשונה שהגעתי לישראל היתה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה", הוא מספר, "לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לחגוג כל הלילה, איך ההתנגדות לכיבוש כל כך מינימלית. הייתי הרוס מזה. אבל כשאתה מתקרב לאנשים שחיים פה, כשאתה מפתח חברויות ומכיר לעומק את המקום הזה, נקודת המבט משתנה.

פוקס ואוחובסקי. "בשבילם זה לא רק מסע צלב" 

"היום אני רואה את ישראל גם דרך האיים הקטנים שאנשים מנסים לייצר לעצמם פה. בהתחלה חשבתי שאם זה ימשיך בהתעסקות המצומצמת של לחיות את היומיום, שום דבר לא ישתנה. היום אני מבין שזה מורכב. אני לא מחפש אשמים, אבל מאמין שמפעם לפעם צריך לקחת נשימה עמוקה ולהתבונן במציאות שבה אתה חי מלמעלה כדי להבין אותה טוב יותר".

"שאלה קשה. אני נוהג לכנות אותם 'הטליבאן הגאה' כי בשבילם זה לא רק מסע צלב. כשעבדתי איתם זו לא היתה בכלל שאלה מבחינתי. היה לי ברור שלהניח את הזהות המינית שלי כהומו בצד, יתקבל כפגיעה אישית אבל מבחינתי, זה לא היה אישיו.

"אני מכיר הרבה שחקנים הומואים בביזנס שפשוט לא מדברים על זה בחוץ ולמען האמת אין לי עמדה מוחלטת בנושא.

יש הרבה אנשים שיוצאים נשכרים מהתרבות הגאה. אני יכול להבין את הכעס של אלה שעובדים כדי לייצר להומואים חיים טובים יותר, כלפי חברי קהילה שמסתתרים בארון. אם כל הקהילה תסתתר בארון לאן נגיע? אם הומואים מתביישים בעצמם, איך נצליח לשנות עמדות מחוץ לקהילה?".

"זה לא קשור להרגלי המיטה שלך אלא לחיים. אם נמשיך להיזהר וללכת על קצות האצבעות, לא נתקדם. להיות מחוץ לארון או להישאר בארון קשור בעמוד השדרה. כמובן שאי אפשר להכריח מישהו לצאת מהארון.

"זה כמו שאתם, הישראלים, לא תמיד מציגים את עצמכם כישראלים בחו"ל.. גם אני לא תמיד רוצה לדבר על המיניות שלי, אבל אני מאמין שזה חשוב שיש מי שעובד בזה ושם את הנושא על השולחן. אם אנשים לא יבינו שאנחנו עשרה אחוזים מהאוכלוסיה וימשיכו לחשוב שמדובר בכמה סוטים, אנחנו בבעיה.

"אני שמח שיש אנשים שנלחמים נגד המערכת הסכיזופרנית הזו של ההסתרה", מסכם ברגר. "במידה רבה זה כמו הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. איך תפתרו אותו אם לא תדברו עליו? איך תגיעו לפתרון בלי לפתוח את הנושא ולהיות מודעים לו?".