צעקה של הילד שהייתי
כשהיה בן 13, אביו של מתן יאיר נעלם מהבית. הטראומה הזו הובילה אותו לכתוב את אחד מסיפורי ההתבגרות המקוריים בספרות העברית. ראיון על התבגרות איטית וסליחה מאוחרת
מתן יאיר לא ממש תכנן לכתוב רומן. הוא כתב תסריט במסגרת לימודי הקולנוע ב"סם שפיגל", ישב איתו בכל מיני ועדות של אנשי מקצוע כבדי ראש, ניסה כל מיני קרנות, קיבל כל מיני "הצעות ייעול", אבל הבין שזה הולך להיות מבוי סתום, והחליט שהוא חייב לעשות את זה כמו שצריך, ששום ועדה או מומחה לא יכולים לקבוע את הסיפור הזה.
הוא התיישב בפינת העבודה שלו, עם מחברת קטנה, פיזר סביבו תמונות משפחתיות, ואחרי ארבע שנים, עם הפסקות מתודיות ולא מתודיות, סיים את כתב היד של "חדר משלו" (הוצאת טובי) - אחד מסיפורי ההתבגרות האותנטיים והבלתי שגרתיים שראו אור בספרות העברית בשנים האחרונות.
הסיפור עוסק בילד בועתי שגדל בהרצליה של סוף שנות ה-90. אביו עזב את הבית והוא נותר בעיקר עם אמו ואחיו ואחותו הגדולים. עיקר ההתעסקות הנפשית שלו היא בכלב שלו שמת, אבל דרך הכלב הוא בעצם מתייסר ומדבר על החסך מאבא, שאולי בגלל הלם קרב, אולי בגלל משהו אחר, פשוט עזב את הבית יום אחד. ואחר כך טרח לבוא ולקחת את המזגן, ולהשאיר חור בקיר דרכו כל השכונה רואה מה קורה, או יותר נכון - מה לא קורה - בתוך הבית.
הילד מוצא נחמה ביומן שהוא כותב, באהבה ראשונה לבחורה ובריצות. גם הספר עצמו כתוב בצורת יומן, פיסות על גבי פיסות של קטעי חיים ווידויים אישיים, לא סיפור עלילה שגרתי שהגיבור בו מתחיל מנקודה רגשית א' ובסופו מגיע לנקודה רגשית ב'. "אני חושב שכן קורה לו משהו בסוף", אומר יאיר, "בסוף הספר הגיבור כן מאמין בקשר אנושי, למרות כל האכזבות שעבר".
אם הספר יזכיר לכם סיפורי התבגרות וחניכה אחרים זה לא במקרה. יאיר מציין את "אלה תולדות" של אלזה מורנטה (בעיקר סיפור הכלב), "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר ו"יער נורבגי" של הרוקי מורקמי כספרים שנשבו כל העת בעורפו, אבל לא ברמה מודעת.
כשאבא אאוטסיידר
יאיר, בן 32, הספיק לפני הספר, לביים ולכתוב את הסרט התיעודי "כתוב בתעודת זהות שאני אבא שלך". הוא זכה בשני פרסים בחו"ל, השתתף בפסטיבל חיפה, שודר בערוץ 8 וישתתף בפסטיבל סרטים בצרפת החודש. גם הסרט הוא אישי, למעשה הכי אישי שיכול להיות. גם הוא מתעסק באבא. או יותר נכון בחסך של האבא.
בעצם, זה די מיותר לשאול כמה הספר אוטוביוגרפי.
"לא כולו אוטוביוגרפי, ברור שהחומרים הבסיסיים הם החומרים של החיים שלי: הסיטואציה של הנתק עם האבא שעזב כשהילד היה בן 13, שיש חדר בבית אליו לא נכנסים, שהאמא עוברת לישון בחדר של הילד שלה, והאבא עוזב ולא ברור כל כך איפה הוא ומה הבעיה שלו, אבל יש הרבה חומרים שהם פרי הדמיון".
יאיר. מסע בלתי נגמר אחר האבא (צילום: דובי פיינר)
הסיפור המשפחתי של יאיר אכן די חופף לספר; אביו היה בצבא ב-1956, השתחרר על אי התאמה ונלקח ממנו הרישיון. "הוא תמיד היה אאוטסיידר", מספר יאיר, "הוא הכיר את אימא שלי ב-1969 ובעצם, הניסיון שלו המאוד כנה ואמיתי להקים משפחה, הוא החלק הלא נורמלי בסיפור שלו".
יאיר מוסיף כי כיום יש קשר בינו ובין אביו, אבל אביו עדיין נותר מחוץ למערכת הקיומית, הבירוקרטית והרגשית במובן מסוים. "הוא חי מביטוח לאומי בדיור מוגן בעמידר. אין לו כרטיס אשראי ואין לו עבודה. אני מנסה כל הזמן לא לכעוס ולא להאשים, זה קשה, אבל רוב הזמן אני מצליח".
מטען של חיים שלמים
כל רומן אוטוביוגרפי יכול בקלות לייצר ניצוצות ובעצם כתיבת הספר סיפק יאיר הצצה מאוד אישית, מאוד חשופה למשפחה שלו, אבל התגובות דווקא היו ראויות. "אבא שלי קרא את הספר ומאוד אהב. אימא שלי קראה והתפלאה למה הדברים לא כתובים בדיוק כפי שהיו. לאחותי היה מאוד קשה לקרוא, אבל היא התגברה על זה. סך הכל כולם פירגנו. אני חושב שגם הסרט שעשיתי לפני כן היה איזושהי הקדמה, עזר להם לקבל את הספר בצורה טובה יותר. אני חושב שסך הכל הספר נותן להם איזה נראטיב להיאחז בו".
למרות הילדות הבעייתית, איכשהו יאיר יוצר את הרושם ששום צלקת לא ניכרת בו, שום חספוס או זעם. הוא מדבר בשקט, בעדינות, כאילו במידה מסוימת הוא עדיין ילד. כך גם גיבור הספר יוצר איזשהו תעתוע. הוא בן 14 אבל משהו בעולם הרגשי שלו גורם לחשוב שהוא בסוג של פיגור מסוים משאר העולם.
"כזה הייתי בעצם. כשהייתי בן 18 נראיתי כמו בן 15. ותמיד הרגשתי שאני בדיליי. נכון, אפשר להגיד שאני איזה ילד טוב הרצליה, למרות שהספר הזה הוא סוג של צעקה, הוא צעקה של הילד שהייתי. אני חושב שחלק מהאגרסיות שלי הוצאתי גם בריצה. במשך שנים הייתי רץ המון".
הספר אמנם מתרחש בהרצליה, אבל יש רושם שהיא עיר בלי נוכחות בכלל.
"הרצליה בה גדלתי היא עיר שאין בה יותר מדי ריגושים. היא נראית כמו עיר מאוד בטוחה עם חינוך מאוד טוב, אבל
עיקר הסיפור מתרחש בפנים, בתוך הנפש של הגיבור. זו לא צפת או ירושלים או יפו שיש בה איזה יופי מיוחד".
יאיר לא חושב עדיין על הספר הבא. כמי שמנהל דיאלוג תמידי עם הקולנוע, הדבר הבא שהוא יעשה יהיה כנראה סרט תיעודי על חוות סוסים טיפולית. בינתיים הוא מתפרנס בעיקר מהוראה, ממשיך לגור בתל אביב עם אשתו. וכמובן לראות את אביו מדי פעם.
אתה חושב שתצליח בעתיד לכתוב או לביים משהו לא אוטוביוגרפי?
"לא נראה לי, אני חושב שבכל דבר שאעשה יהיה האב הנוכח נפקד, זה משהו שיש לו אלף פנים. יש לי מטען של חיים שלמים, לא נראה לי שהנושא הזה ייגמר".
