בריחת המוחות: "רוצים לשוב, אבל לא להתפשר"
בצל הנתונים על המדענים הישראלים שנוהרים לניכר, יש מי שעושים את הכיוון ההפוך. אז נכון שטוב לחזור הביתה, אבל אחרי שראו את האור - הם יודעים שצריך שידוד מערכות. "לא אשאר בכל מחיר כדי להיות מובטלת", מסבירה אחת מהם
אחרי הנתונים הקשים על "המוחות הבורחים", כעת תורם של "המוחות החוזרים" לדבר, ויש מה ללמוד מהם. מי שעזבו את המוסדות האקדמיים בארץ לטובת סיבוב בעולם ותארים יוקרתיים יותר, מדברים על התנאים הנוחים, הצעות העבודה, המשכורות ושאר ההטבות שהופכות את יציאת המדענים המצטיינים לחו"ל ל"מסלול טבעי", כפי שהם מגדירים זאת.
פרופ' רן קנטי בן ה-47 ממחלקת מדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב הוא אחד מאותם חוזרים. אחרי שהשלים את
הדוקטורט שלו במכון ויצמן בשנת 1995 טס לארצות-הברית, והשלים את הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת MIT בבוסטון. אחר כך - החליט להישאר בניכר. "עזבתי את ישראל להשלים פוסט-דוקטורט בחו"ל כי זה המסלול הטבעי", הוא אומר.
"התנאים שם טובים יותר משמעותית, הקהילה האקדמית רחבה, ורצוי לשנות מקום ואווירה ולעשות פוסט-דוקטורט במקום אחר מזה שבו עשית את הדוקטורט. אחרי שנת הפוסט קיבלתי בארה"ב הצעת עבודה מעולה שלא הייתי יכול לקבל בארץ, וגם תנאי המחקר, הקולגות והמשכורת הם דברים שאי אפשר היה לחלום עליהם אז. גם היום זה בלתי נתפס".
במרוצת השנים התחתן קנטי עם חברתו האמריקנית, רונית רובינפילד, אף היא פרופ' למדעי המחשב ב-MIT. "היום אני מוח חוזר, והיא מוח עולה", הוא אומר בחיוך. הנישואין הם גם מה שהוביל את בני הזוג להחליט בסופו של דבר לעלות לישראל, מדינה שחרף הבעיות שהיא מזמנת ליציר כפיהן של האקדמיה שלה, ניחנה גם בכמה יתרונות.
פתאום צריך ללמד 3 קורסים במקום אחד
אם עד אז עבדו בני הזוג כל אחד במדינה אחרת, כעת הציעה להם אוניברסיטת תל-אביב שתי משרות בבית הספר למדעי המחשב. "חזרתי קצת פרוזאית", מסביר קנטי. "לאשתי הייתה עבודה בבוסטון, לי הייתה בניו-יורק. החיים ביחד לא היו נוחים. יש לנו ילדות קטנות, ולנסוע הלוך-חזור זה בעייתי. יכולנו למצוא שתי משרות גם בארה"ב, עם משכורת גבוהה פי שניים, אבל מבחינת השמירה על רמה אקדמית - המחלקה בתל-אביב מצוינת. הילדות שמחות שיש להן בני דודים במרחק הליכה, וגם זה חלק ניכר מההחלטה - המשפחה הקרובה. והכי חשוב? אני יכול לרכוב לעבודה על אופניים".
קנטי נהנה אמנם עדיין מריחהּ המשכר של השיבה הביתה, אבל גם הוא יודע שהמהלך שנקט נדיר מאוד בנוף האקדמי
הישראלי. כשהוא מציג את הבעיות שעמן מתמודדים המדענים והחוקרים הישראלים, לא קשה להבין מדוע רבים מהם מעדיפים לעזוב את הארץ. "יש לא רק בעיות תקציביות, אלא גם בעיות הקשורות לעומס ההוראה. היחס בין מספר חברי הסגל לסטודנטים בארץ גדול משמעותית מזה שאני רגיל אליו, ואיש סגל מלמד כאן פי שניים מאשר באוניברסיטת MIT", הוא מציין.
"בארה"ב חוקר מלמד קורס אחד בסמסטר, ופה מלמדים שניים או שלושה. אני לא יכול ללמד כמו שצריך, אני רץ מקורס לקורס, והכי בעייתי - אין לי זמן למחקר. מעבר לכך גם אין תקציב למתרגלים, אז ההוראה נפגעת. לדעתי זו הבעיה מספר אחת שלנו. מה שיחזיר מוחות חזרה לארץ זה תנאים כמו בארה"ב, כשאפשר ללמד רק קורס בסמסטר ויש זמן למחקר ומשכורות נורמליות. לא עוזר להביא אדם או שניים לארץ בכל פעם, צריך פתרון כולל".
רוצים לחזור, האפשרויות מוגבלות
גם ד"ר ריקה גונן שבה בימים אלה לישראל, והחלה לעבוד כחוקרת לכלכלה וניהול בסגל הבכיר של האוניברסיטה הפתוחה. היא סיימה דוקטורט במדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ובשנת 2005 נסעה לעשות את הפוסט-דוקטורט שלה במעבדת מחקר באירלנד. בהמשך העבירה חלק מהזמן בניו-ג'רזי.
אחרי ארבע שנים בחו"ל ועבודה כמדענית בכירה במעבדת "יאהו" בקליפורניה, שבה גונן לארץ "במקרה", אף שתכננה בכלל להשתקע בחו"ל. "התנאים שם היו מצוינים, אבל פתחו תקנים מעניינים באוניברסיטה. אנשים בתחומי שרצו לעשות כסף לא הלכו לאקדמיה, ומשכורות גבוהות הן לא בהכרח עילה לבריחת מוחות מישראל בתחום שלי", היא אומרת.
גונן מסבירה כי "אנשים טובים עם פוטניצאל אקדמי מחפשים מרכזי מחקר טובים. בארץ אפשרויות המחקר מצומצמות, כי
אין מספיק מוסדות שפותחים את שעריהם, אבל ישראל זו סביבת מחקר טובה. רוב החוקרים בתחום שלי הם ישראלים, וזה נכון להרבה תחומים במדעי המחשב. לכן, השאלה היא איפה עובדים איתם בחו"ל או בארץ".
היא מציינת שכישראלית בחו"ל נתקלה בחוקרים ישראלים רבים שקיוו לחזור ארצה, אך לא מצאו הזדמנויות ראויות. "מבין בני כל האומות שפגשתי בנדודיי בארה"ב, הישראלים הכי רוצים לחזור הביתה. ההודים והסינים ממש לא רוצים, למשל, טוב להם שם. הישראלים רוצים לחזור, אבל לא רוצים להתפשר, הם רוצים מוסדות טובים".
ומה לגבי עתידה בארץ? גונן מספרת כי "כמעט לא חיפשתי משרה בארץ, משום שהרמתי ידיים. את רוב החיפושים עשיתי בארה"ב, והגיעו אליי ממש במקרה. אם המשרה הזו תיסגר, יהיו מעט מאוד משרות אחרות בשבילי בארץ, וזה אומר שאיאלץ לחזור לחו"ל. אני לא מתכוונת להישאר כאן בכל מחיר, אני לא רוצה להיות מובטלת".
לפנייה לכתב/ת 
