רופא: "לעתים המוות הוא הטיפול הרפואי הנכון"
פרופ' אבינועם רכס, מומחה לנוירולוגיה וראש הלשכה לאתיקה בהסתדרות, חושב שצריך להחיל את חוק המתות החסד לא רק על חולים מונשמים, אלא גם על אלה שנושמים בכוחות עצמם, אך מתייסרים בכאבים קשים. טור אישי מעורר מחשבה
המסורת הרפואית בת אלפי השנים מקדשת את החיים, ומטילה על הרופא את החובה העליונה לשמר את חיי מטופלו בכל מחיר. שבועת היפוקרטס, שבשמה התחנכו דורות רבים של רופאים, מחייבת כל רופא "לעולם לא ארשום סם קטלני למי שביקש אותו ולעולם לא אציע לו ליטול סם כזה". כ-2,500 שנה חלפו מאז, הרפואה שינתה את פניה ללא היכר, והיא מטילה עלינו כעת את הצורך הבלתי נמנע לבחון מחדש התחייבות רבת שנים זו.
כיצד ננהג באדם הנוטה למות, שחולה במחלה חשוכת מרפא, המלווה בכאב ובסבל נפשי וגופני, כאשר אבדה כל תקווה לריפוי? האם נקבל את בקשתו להקל על סבלו ונאפשר לו למות ללא ייסורים נוספים? האם נכפה עליו את רוח שבועת היפוקרטס ואת המוסר הרפואי רב-השנים, או נתרצה ונפעל על פי בקשתו ובניגוד גמור, לכאורה, למסורת הרפואית ונושיט יד עוזרת? חוק החולה הנוטה למות, שנחקק בישראל ב-2005, הכיר בכך שאפשר לשמר כיום באמצעים מלאכותיים את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן המחלות. יכולת זו מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד לראשונה את זכות החולה על גופו ומאפשר לרופאים לקבל את בקשת החולה "הנוטה למות" לא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. החוק מתיר לרופאים לא לחבר, או לנתק חולה כזה ממכשיר ההנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.
לכל הייסורים אפשר לשים סוף - בכבוד
למרבה הצער, החוק אינו חל על חולה סופני מתייסר שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" שאת הפסקת פעולתם הוא יכול לבקש כדי להחיש את מותו. חולה כזה אינו יכול לממש את זכותו האנושית והאזרחית למוות מוקדם והוא נידון, בשם
החוק, להמשיך להתייסר עד הסוף הבלתי נמנע. לא פעם בוחרים חולים אלו בהתאבדות אכזרית שמותירה צלקת קשה בקרב בני המשפחה. גרוע מכך, לא פעם אירע מוות כפול ונואש שבו רוצח בן הזוג הבריא את החולה כדי לגאול אותו מייסוריו ומתאבד מיד לאחר מכן כדי לא לעמוד לדין. חולים אחרים עזבו את הארץ בדרכם למדינות אחרות שבהן יכלו לקנות בסכומי כסף נכבדים את המוות הגואל.
האם כך נרצה, כחברה, להמשיך לנהוג באותם החולים? האם אלו הפתרונות שיש לנו להציע לאותם חולים אומללים ובני משפחותיהם? או אולי ראוי כי נתיר לרופאים, על פי חוק, בתנאים מוגדרים היטב, לבוא לעזרתו של חולה סופני המתייסר במחלתו חשוכת המרפא ומבקש לשים קץ לחייו.
בשווייץ, בבלגיה ובהולנד נחקקו לפני שנים רבות חוקים המאפשרים "מוות בכבוד" ובעשור האחרון הצטרפו אליהן גם מדינות אורגון ווושינגטון בארה"ב, במדינות אחרות בארה"ב נכשלו יוזמות לחקיקה מסוג זה ברוב דחוק. החוק באורגון ובוושינגטון מתיר מוות בסיוע רופא בתנאים מוגדרים. על המבקש להיות בן 18 ומעלה, מאובחן ככשיר מבחינה נפשית ומבין את בקשתו על-ידי שני רופאים ומוגדר על-ידי הרופא המטפל כחולה סופני הנתון לסבל וכאב ותוחלת חייו לא עולה על חצי שנה. עליו להגיש את בקשתו שלוש פעמים בהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה, כדי למנוע החלטה חפוזה. אם התמלאו כל התנאים, הרופא רשאי לספק למבקש מרשם ממית ועל המבקש לקחת את התרופה הממיתה בכוחות עצמו. מרגע נטילת התרופות, החולה ימות בתוך 30 דקות. רופא שפעל לפי כל הכללים מוגן בפני החוק וסיבת המוות לא תירשם כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית.
בישראל, חוק "החולה הנוטה למות" סגר באיחור רב ובאופן חלקי פער רחב בין האופן שבו תופס הציבור את מעמדו של החולה ואת זכותו לאוטונומיה ובין יכולתו של החולה הנוטה למות לממש זכויות אלו בפועל. עלינו להשלים את מלאכת החקיקה ולהעניק מטרייה של אמפתיה ורחמים גם לחולים הנוטים למות אשר "לרוע מזלם" המשך חייהם אינו מותנה באמצעים מלאכותיים שאפשר להפסיק על פי דרישה. אי אפשר לכפות על חולה כזה, הנוטה למות, להמשיך להתייסר ללא כל תקווה או תוחלת בשם ערכים או עמדות מכל סוג שהוא. בפתחו של הדיון החברתי המתבקש כדאי כי נשנן את דבריו של פרופ' כריסטיאן ברנרד, מנתח הלב הנודע: "למדתי בשנותיי הרבות כרופא כי המוות אינו תמיד האויב. לעתים הוא הטיפול הרפואי הנכון. לעתים קרובות הוא משיג את מה שהרפואה לא יכולה עוד להציע - סוף לייסורים.
פרופ' אבינעם רכס הוא מומחה לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל. ייטול חלק בכנס "מוות במרשם רופא - סוגיות אתיות נוכח מוות קרוב", שייערך ביום א', 1 בנובמבר בשעה 16:00 במרכז לאתיקה בירושלים, משכנות שאננים
לפנייה לכתב/ת 
