עדיין בפוסט טראומה

"אתמול בלילה רבין מת", כך מתחיל סיפור של אתגר קרת. הסיפור נקרא "רבין מת", אבל מי שקורא את המשך הסיפור יודע שמדובר בחתול שילדים קראו לו רבין וזה הוביל לצרות. אתגר קרת כתב בכוונה סיפור שהוא לא על רצח רבין, אלא על משהו קטן מאוד שקרה על יד רצח רבין.

אני מזכיר את הסיפור, הזה כי קשה לי להיזכר ביצירות ספרות אחרות (וגם לא בשירים של מוזיקאים וגם לא בסרטים) שעוסקות ברצח יצחק רבין. התופעה המעניינת ומעוררת המחשבה היא לא התגובה הספרותית על הרצח, אלא היעדר התגובה. אני בטוח שהיו סופרים ומוזיקאים ומחזאים שניסו להגיב על הרצח, אבל העובדה ששירים וסיפורים לא נטמעו בזיכרון של רובנו, מעידה שהם היו צורך של רגע ולא יצירה בת-קיימא.

נ.ב החתול שלך מת (צילום: ירון ברנר)

כאשר אנחנו חושבים על הרצח, אנחנו בעיקר חושבים על ביצוע חזק ולאו דווקא יצירה חזקה: זה הביצוע המרגש והאינטנסיבי של אביב גפן ל"לבכות לך", שנכתב בלי שום קשר כמה שנים לפני הרצח, וגם את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. היצירה המקורית של הישראלים לא נגעה ברצח עצמו. 

לפעמים הברזל המלובן של האירוע לוהט כל כך, שההקפדה שלא לגעת בו מעידה עליו טוב יותר. הניסיון לגעת בו עלול לחרוך את היד. ולא מדובר באירוע זניח, מדובר באחד הארועים המשמעותיים בהיסטוריה הישראלית. זה אירוע שלא נשאר בעבר וממשיך להשפיע בהווה. יש לאירוע הזה השלכות על האסונות שבאו עלינו בעקבות הכישלון של תהליך אוסלו.

הרצח ממשיך להקרין

בנוסף, הרצח מקרין על שתי המלחמות שבאו אחריו, על נפילתה ההולכת ונמשכת של תנועת העבודה הישראלית, ואפילו על המצב החברתי-כלכלי בישראל, כי שום ראש ממשלה אחרי רבין לא העז להגדיל את תקציב החינוך בהיקף שהוא הגדיל, ותקציב החינוך הוא התשתית להקטנת הפערים ההולכים וגדלים בין עשירים לעניים בישראל .

ההפגנה הפוליטית שהיתה לפני כמה ימים באמצע טקס צבאי היא עוד הוכחה להתדרדרות הולכת ונמשכת במקצועיות הדמוקרטית של צה"ל. רבין הבחין בהתדרדרות הזאת כבר לפני 15 שנה, והיא היתה אחת הסיבות המרכזיות לתהליך השלום שהוביל. מעטים מקרי הרצח הפוליטיים שבהם הצליח הרוצח להשפיע השפעה עמוקה כל כך על העתיד הפוליטי. יגאל עמיר, בתא הכלא שלו, בוודאי לא שוכח את הצלחתו.

אז אם האירוע היה קובע כל כך, למה היצירה לא נגעה בו? אולי הדרך לנסות ולענות על השאלה הזאת עוברת דרך שאלה אחרת: על איזה אירועים פוליטיים טראומטיים בישראל כן כתבו, ציירו, שרו והסריטו, ועל אילו לא? בגדול, בהכללה שבוודאי לא עושה צדק עם יצירות בודדות וחזקות, אפשר לומר שיש לנו ספרות חזקה ואיכותית על מלחמת העצמאות ועל מלחמת לבנון.

"ימי צקלג" של ס. יזהר הוא רומן קשה לקריאה אבל יצירת-מופת עמוקה, ו"פרחי אש" של חיים גורי, יחד עם "שירים בבוקר בבוקר" של אמיר גלבע - הם מעמודי התווך של השירה העברית עד היום. ואני מזכיר רק שלוש יצירות מתוך רבות וטובות שנכתבו על מלחמת העצמאות. שם היה גל של יצירה, לא יצירה בודדת.

היום, כאשר שוטף אותנו גל הסרטים על מלחמת לבנון הראשונה, אין צורך להכביר מלים על שפע היצירה שעסק ישירות במלחמה הזאת. אבל בספרות ידעו על כך קודם. שתי אנתולוגיות - "ואין תכלה לקרבות ולהרג" שערכו חנן חבר ומשה רון ו"חצית גבול" שערכה יהודית כפרי - ריכזו כבר בשנות ה-80 את השירים שכתבו משוררים רבים על מלחמת לבנון הראשונה.

אני לא רוצה לעשות עוול ליצירות מעולות שעסקו במלחמות ישראל האחרות, אבל גל של יצירה, שפע של יצירה, התבוננות בטראומה מזויות רבות וצולבות - יש בספרות רק על 48' ועל 82'. אפילו על מלחמת ששת הימים - בלי ספק אירוע מכונן שקשה להמעיט בתוצאותיו המתמשכות - יש יצירות, אבל אין שפע של יצירות.

ניתוח כיוון

רשימה קצרה היא לא המקום להיכנס לדקויות של ניתוח. את השאלה מה, ואיך, וכמה כתבו בישראל על כל אירוע פוליטי טראומאטי צריך לבדוק בזהירות במחקרים ארוכים וקפדניים. פה אני יכול רק להציע כיוון של מחשבה, רק רעיון התחלתי, שבדיקה פרטנית עשויה לשנות אותו, או לעדן אותו. ואולי גם להפריך אותו.

והרעיון הוא זה: אמנים ישראלים (אני כותב על אמנים יהודים. אין לי ידע מספיק על אמנים ישראלים-ערבים) מרבים להתייחס באופן ישיר אל אירוע היסטורי חשוב כאשר אופיו הפוליטי ברור מאוד. ואילו כאשר אופיו הפוליטי של האירוע - חשוב ככל שיהיה – נשאר עמום, רבים מן האמנים נוטים להתייחס אל האירוע רק בדרך עקיפה מאוד, רק ברמז דק ומרוחק.

מלחמת העצמאות היתה קשה מאוד, והשאירה אחריה הרבה שכול וסבל. אבל אופיה הפוליטי היה ברור. לא היה ויכוח של ממש בין ישראלים על השאלה על מה נהרגים ועל מה הורגים. לא היה ויכוח עמוק על מידת הצדק שבמלחמה. כך גם באשר למלחמת לבנון השניה. גם אם בציבור הישראלי היו חילוקי דעות קשים ביחס למלחמה, לא כך בקהילית האמנים. להם, ברובם הגדול, היה ברור שזאת מלחמה לא צודקת ולא הכרחית, שתביא רק אסון בלי שום הצלה.

כאשר המאזן הפוליטי של ארוע טראומאטי הוא ברור, נפתח הפתח לכל מה שמחפשת האמנות: הרגע הלא-ברור שבתוך הברור, הצבע האמביוולנטי שבתוך הצבעים החד-משמעיים, האירוע הלא-מובן-מאליו שבתוך הזוועה המובנת מדי.

אבל כאשר המאזן הפוליטי של מלחמה, או של רצח פוליטי, הוא עמום, כאשר לא ברור לנו מה בדיוק קרה, ולמה הוא קרה, ומי בדיוק האשם, ומה בדיוק האשמה – כאשר הפוליטיקה של האירוע מטושטשת, בוחר האמן להתרחק. הוא לא יכול ולא רוצה להוסיף טשטוש על טשטוש.

זה נמצא באוויר העכור

מרחוק, מן הרקע, אפשר לשמוע בספרות העברית קולות שרצח רבין הגיע אליהם. אבל כיוון שהוא היה מביך ונשאר מביך עד היום, העדיף האמן לומר אמת על המבוכה, ולהשאיר אותה כללית, סימלית, לא ממוקדת באירוע אחד, ואפילו

נמנעת מלהזכיר את שמו של אותו אירוע אחד.

רצח רבין לא מוזכר במילה אחת ב"חדר" של יובל שמעוני, או ב"מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, או ב"שירים ליואל" של רונה קינן. אבל העננה הכבדה של הדאגה, של מות החלום, של האויר העכור שישראלים נושמים בחייהם הציבוריים - העננה הכבדה הזאת נצמאת ביצירות האלה, והיא מכילה בעקיפין גם את רצח רבין.

כאשר כולנו עדיין לא מבינים בבהירות מהו הרוע שהתגלה ברצח רבין, נוטים האמנים שבינינו להעביר את הרצח מן החזית הבהירה של יצירתם אל המקום האמיתי של הרצח בתודעה - זה המקום העמום. אפשר לכתוב על חתול שנקרא רבין. על יצחק רבין עדיין קשה לכתוב.