הבהלה החילונית מהתפילין

לבי, לבי למתחזקים החדשים: לא זו בלבד שהם עומדים מול עולם זר להם, בו הם פוסעים בצעדים ראשונים ומהוססים – פתאום הם גם צריכים להתווכח, ארוכות ונמרצות, פחות או יותר עם כל הציבוריות החילונית באשר היא, שעדיין אינה מסוגלת להניח לאדם באמונתו, ובכלל – להניח לו.

כך, מתחזק טיפוסי חדש ימצא עצמו ראשית נתקף בטענות מתחום המדעים, בעיקר פיזיקה, גאולוגיה וביולוגיה אבולוציונית: איך אתה יכול להאמין באלוהים אם ידוע שהעולם נברא במפץ גדול, ואיך תסביר את גילו של כדור הארץ וריבוא המאובנים שלו, נשאלים האשה או האיש שבזה הרגע מתחבטים בסוגיות אחרות, כגון – איזה הכשר מקובל עליהם ולמה, והאם באמת הגיע הזמן לוותר על מטריה בדרך לבית הכנסת בשבת, גם אם יורד גשם זלעפות. בצר לו, הופך המתחזק המתגונן מפני מתקפה כזו למי שאמור להגן על אלוהיו, אמונתו ומעשיו מפני סביבה שלרוב היא עוינת לגמרי, וגם להכעיס.

אם המתחזק צולח את המתקפה הראשונית הזו, המכוונת לקעקע

את אמונתו המלבלבת בקיומו של אל, הוא צפוי לעוד כמה. למשל: אם יש אלוהים, איפה הוא היה בשואה, מה אכפת לו שאתה אוכל שרימפס והאם באמת הוא מצווה עליך לקיים יחסי מין דרך סדין. אלה שאלות אמיתיות שאספתי לאחרונה בשיחות עם מתחזקים, ושלושה דברים משותפים להן: בורות, פרובינציאליות – ובהלה.

חניכי מערכת החינוך החילונית לא יודעים שאמונתו של אדם אינה עומדת בהכרח בסתירה לחידושי המדע בכללותו, וגם אינה תלויה בתיאוריה האחרונה מבית מדרשו של סטיבן הוקינג. יותר מכל, הם אינם יודעים כי האדם המאמין – גם המאמין החדש – יכול בהחלט לקבל את ההנחה שהוא אינו יודע הכל, שהידע האנושי הקיים אינו חזות הכל ושהחקירה במופלא מאיתנו – זו שמותרת לנו - עדיין לא נסתיימה. על זה עוד ניתן איכשהו להתגבר בשיחות ארוכות (ודי מיותרות) על אודות ההבדל בין תקפות מדעית לאמונה, אבל המחסום הבא – הפרובינציאליות – נדמה כקשה יותר.

פנג שוי ובודהא? למה לא. תפילין? אוי, אוי, אוי

בתרבות החילונית הנוכחית, אמונות אקזוטיות מתקבלות בסקרנות ובברכה, והארץ מלאה מתקשרים וחובבי קריסטלים, מומחי פנג שוי ובודהיסטים מטעם עצמם, רוחניים אלטרנטיביים ולקטנים אקלקטיים ומרפאים הוליסטיים מתרבויות ואמונות שונות, והם פורחים באין מפריע ומבלי שייתקלו במחסום השאלות הקשות.

בעידננו המבולבל, אפילו רביצה מסוממת בחופי גואה או מסעות של חיפוש עצמי במרומי המאצ'ו-פיצ'ו מתקבלים בהבנה מוחלטת כטקסי חניכה הכרחיים לישראליות, אבל הנחת התפילין הראשונה של המתחזק תתפרש דוקא כתחילת אובדנו, כפרישה שלו מעולם המעשים ה"נכונים" בו שהה – כך נדמה – רק לפני רגע. הפרובינציאליות הזו, המקדשת תרבויות מיובאות אבל אינה מסוגלת להתבונן בעושר שלה-עצמה, אפיינית לישראלים גם בתחומים אחרים – כאן היא רק יותר מכאיבה.

ומתחת לכל אלה מצויה בהלה. לפעמים היא מתפרצת כתחושה של עלבון: תראו את המתחזקים האלה במוסיקה – חומסים מן החילונים את הזמר העברי. ותראו את הסלבריטאים האלה, שרצים לספר לתקשורת על אמונתם – והציבור, שהיה שותף לחייהם המתוקשרים עד כה, מרגיש מרומה: איך לא סיפרו לנו? ומה פתאום? ומה יהיה הסוף?

הבהלה, כך נדמה לי, היא תוצאה

של הספק הגדול המכרסם בהגדרה העצמית של החילוניות הישראלית, כתרבות חדשה, נפרדת ואפילו טובה יותר מזו הישנה, הדתית והאמונית של הדורות הקודמים. לבהלה אין פתרון מניח את הדעת, כפי שיודעים המתחזקים שפגשו אותה: הבהלה היא תוצאה של הקיטוב המתמשך בין חילונים לבין דתיים, שגם הוא, אם תרצו, תולדה של בורות ופרובינציאליות.

אז מה יהיה הסוף? המתחזק החדש ימלמל לעצמו, בעזרת השם עוד מעט גם הלא מבינים יבינו, ואולי יוסיף, גם כי אלך בגיא צלמוות וגו' כדי לא להרגיש בודד במתקפה החילונית. החילוני המקשה יישאר מחוזק בקושיותיו ובאמונתו המוטעית שאין להן תשובה, ושני הצדדים יחושו כיצד התהום הפעורה ביניהם הולכת ומתרחבת. ואם יושיטו זה לזה יד על פניה, הם יעשו זאת רק בניסיון למשוך כל אחד אל הצד ה"נכון", כששני הצדדים איבדו את היכולת להבין, שאין צד "נכון".