אלוהים, ריה"ל, אנקרי ואני

"יש משהו במילים של רבי יהודה הלוי שהוא מעבר למילים עצמן", אמרה השבוע אתי אנקרי ל-ynet כשהסבירה למה בחרה להלחין דווקא את שירי ריה"ל, ואם תשאלו אותי יש גם משהו בשירה של אנקרי שהוא מעבר לשירה עצמה. מזה כמה חודשים שאנקרי ואני שרים כל בוקר דואט. טוב, לא ממש דואט, כי יש לי תחושה שהיא לא ממש מודעת לביצועים המשותפים שלנו, אבל אני שר כל בוקר יחד איתה את פיוטיו המופלאים של רבי יהודה הלוי. בדיסק המקסים שלה היא מתחננת "אלי ענני", ואני יחד איתה מעומק הלב: "אל תחשה ותענני/ שנית קנני".

הפיוטים הכבדים של שיעורי ספרות הופכים אצל אנקרי לפשוטים ונוגעים ללב. הלחנים שלה נותנים כנפיים למבנים הלשוניים המקובעים. מילות התפילה הופכות לשירת אהבה. ריה"ל של אנקרי ניצב כטרובדור תחת חלון אהובתו ושר לה שירי געגועים כואבים-מתוקים. הוא רחוק והוא מתגעגע ומייחל ומתפלל לקרבה מחודשת.

בפיוט הפותח את הדיסק (המכונה במחזור "פזמון שחרית ראש השנה לר' יהודה הלוי"), הוא מתאר את מצבו: "דכא ואומלל/ אשב וחרד לרגעיי// ערום ושולל/ אלך בחבלי תעתועיי". והוא מסביר את מקור הכאב: "המו קרביי/ להיות קרובים אליך". איזה יופי של צימוד! הקרבה הצלילית והשורשית בין "קרביי" ל"קרובים" מבליטה את החוצפה שיש בתשוקתו של ריה"ל. איני מבקש ששכלי יהיה קרוב אליך, שאכיר ואבין את גודלך, שאמצא את אלוהי הפילוסופים הנשגב והקר, אלא קרביי, עצמי ובשרי משתוקקים אליך.

ושוב, בבית החותם את הפיוט: "הטה לבבי/ לעבוד עבודת מלכותך// טהר מחשבי/ לדעת אלהותך// ובעת כאבי/ אל נא תאחר רפאותך". ריה"ל מבקש אמנם על הכרת המלכות ועל דעת האלוהים, על ההתנהגות הנכונה ועל האמונה הראויה, אך הבקשה האחרונה, השיא של תשוקותיו, אינה הכניעה והדעה, אלא מרפא לכאב האהבה, לייסורי המרחק שלו מאלוהיו.

והסיום המופלא: "אלי ענני (ואנקרי כופלת את הבקשה הפשוטה הזאת ומחננת בקולה: אלי ענני, אלי ענני)/ אל תחשה ותענני// אלי ענני/ ואמור לעבדך הנני". ולמרות ששמעתי

את השיר הזה שוב ושוב, לא זיהיתי מיד את גודלה של הבקשה הלכאורה פשוטה הזו, שהרי היא משתמשת בדפוס מוכר - יש מי שקורא ויש מי שאומר "הנני". אבל באחת הפעמים אני נדהם: מי קורא ומי עונה? לא האל ממרומי מושבו קורא לעבדו והלה משיב מיד "הנני", אלא האדם, החוטא, המרוחק, זועק לאלוהיו ומהין לדרוש שייעתר לו ב"הנני".

כמה תקווה יש בתחינה הזאת. ריה"ל יוצא אמנם מנקודת מוצא של ריחוק, אבל הדרך שבה הוא מבקש את הקרבה מעידה על הביטחון העצום שיש לו שהאל עומד אחר כותלנו, ממתין במרחק נגיעה (או, לכל הפחות, במרחק שמיעה) מן האדם, ומוכן לחוש לעזרתו לו רק יבקש אותו בכל לבו.

אלי ענני,

אלי ענני,

ואמור לעבדך:

הנני.

• ד"ר עידו חברוני הוא איש סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית ומנהל אקדמי של רימון, תוכנית הסטודנטים של מרכז שלם.