מי ירוויח ומי יפסיד במאבק בשינוי האקלים

"העולם המפותח אכל את כל המנות הראשונות, את כל המנות העיקריות ואת כל הקינוחים, ואז הזמין את העולם המתפתח לכוס קפה וביקש להתחלק בחשבון כולו. זה לא עומד לקרות".

(טום פרידמן מצטט שר מצרי. "חם, שטוח וצפוף", עמ' 63)

הוויכוח המיותר על עצם קיומו של משבר האקלים ועל מקורותיו הסתיים, סוף סוף, בקונסנזוס מדעי רחב: במהלך המאה ה-20 עלתה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ ביותר מחצי מעלת צלזיוס, והיא צפויה לעלות בעוד כשתי מעלות – מ-15 ל-17 מעלות צלזיוס – במהלך המאה ה-21.

גם הגורם מוסכם על מרבית אנשי המדע: כמויות עתק של פחמן דו-חמצני (CO2), שנפלט מאז תחילת המאה ה-19 ממנועים של כלי רכב, מטורבינות בתחנות כוח, ממפעלי תעשייה, ממכשירים לחימום ביתי, מייצור חקלאי ועוד.

אך כל זה לא קרה, כמובן, באופן שוויוני. האחריות ההיסטורית העיקרית לתהליך רובצת על מדינות הצפון העשירות: הן אלה שהובילו את המהפכה התעשייתית, והן הנהנות העיקריות מהשגשוג שהיא הביאה.

הטענה שהאחריות ליצירת משבר האקלים אינה שיוויונית ניתנת לבדיקה מספרית. מאז 1850 ועד היום נפלטו לאטמוספירה קרוב לטריליון וחצי טונות פחמן דו-חמצני – נתון המכונה "הפליטה ההיסטורית הגלובלית". ארה"ב אחראית לכ-45 אחוז מפליטה זו. אוכלוסיית ארה"ב כיום מייצגת כ-4.5 אחוז מאוכלוסיית כדור הארץ כך שהפליטה ההיסטורית של ארה"ב גדולה כמעט פי 10 משיעור אוכלוסייתה בעולם.

סין, שאוכלוסייתה מייצגת למעלה מ-20 אחוז מאוכלוסיית העולם, אחראית לכ-6 אחוז מהפליטה הזו; הודו, עם 17 אחוז מאוכלוסיית העולם, אחראית לפחות מ-2 אחוז.

בטבלה שפורסמה לאחרונה ניתן לראות את חלקן של 15 המדינות הפולטניות ביותר – וגם של ישראל – בפליטת גזי חממה מאז 1850 מול חלקן היחסי באוכלוסית העולם. 12 מהמדינות הן מדינות צפוניות מתועשות, ואצל כולן התרומה לשיעור הפליטות ההיסטורי גבוה פי כמה משיעורן באוכלוסייה העולמית. מדינות העולם השלישי מציגות באופן עקבי שיעור פליטה נמוך משיעורן באוכלוסיית העולם.

מי ירוויח? מי יפסיד?

האחריות המוגדלת של המדינות העשירות ליצירת משבר האקלים היא צד אחד של המטבע. צידו השני, שמשמעויותיו המוסריות והפוליטיות מטרידות אף יותר, הוא החלוקה הבלתי שוויונית של הסיכונים.

רבות מהמדינות העניות שוכנות באזורים חמים ויבשים, בחצי הכדור הדרומי. אספקת המזון הבסיסי שלהן, שהפכה תלויה יותר בסחר בינלאומי - פגיעה יותר, כלכלית ופוליטית, לכשל יבולים גלובלי, הצפוי עקב מִדבּור שמקורו בהתחממות כדור הארץ.

ללמעלה ממיליארד בני אדם אין כיום גישה קבועה למים נקיים. המצוקה הזו אינה נובעת בהכרח ממשבר האקלים, אבל עד שנת 2050 היא צפויה להיות מוכפלת בגללו. מי שצפויים לסבול צמא כזה, הם בעיקר תושבי הדרום והמזרח.

קרוב ל-800 מיליון איש חיים כיום בערי חוף גדולות ופגיעות במיוחד לעליית מפלס האוקיינוסים בגלל המסת קרחונים מואצת. רובם גרים במדינות, שיכולותיהן הכספיות, הטכנולוגיות והמנהליות המצומצמות יקשו עליהן להתמודד עם בעיה בסדר גודל שכזה.

במדינות עולם שלישי רבות יש מתחים אתניים ומעמדיים שעלולים לדרדר מצבי חירום סביבתיים לכדי מאבקים נואשים על משאבים. הן פגיעות מאוד למצב שבו חלק גדול מהתושבים יהפכו לפליטים סביבתיים, ואלה יגרמו לאי-יציבות פוליטית, מקומית וגלובלית.

שינוי האקלים אינו מבשר טובות למערכת הפיננסית העולמית, הרגישה מאוד לזעזועים. גם במובן זה האוכלוסיות החלשות פגיעות יותר שכן אין להן חוסן כלכלי ורזרבות כדי להתגונן מפני קריסה פיננסית.

כשהצפון ישגשג, בדרום ימותו

מרכיב נוסף באי-השוויון קשור ליתרון היחסי של המדינות הממוקמות באזורים ממוזגים וקרים בחצי הכדור הצפוני. אם הפעילות הכלכלית העולמית תמשיך במתכונת "עסקים כרגיל' (המשך פליטות גזי חממה ללא ריסון), ההתחממות הצפויה, על-פי המודלים המדעיים המקובלים, עשויה להפשיר נתחים עצומים ממדבריות הקרח סביב הקטבים ולהפוך אותם לאטרקטיביים לחקלאים, תעשייה והתיישבות. רוסיה, מדינות סקנדינביה, קנדה, אלסקה שבארה"ב ומדינות נוספות צפויות לשרוד ואף לשגשג - גם אם שינוי האקלים יואץ.

צוללת מחקר רוסית בקוטב (צילום ארכיון: רויטרס)

הסיוט של חצי הכדור הדרומי - התממשות תרחיש קיצוני יותר שיוביל לעליית טמפרטורה של 5 או 6 מעלות בממוצע העולמי במהלך המאה ה-21 – עשוי להיות תסריט די נוח למדינות היושבות באזורים הסוב-ארקטיים. לחלקן גם יש מרבצים גדולים של דלק, ויכולות צבאיות להגן עליהם. יש להן תשתיות פיזיות מפותחות ויכולות טכנולוגיות ומנהליות להתכונן לעליית מפלס האוקיינוסים ולהתגברות סופות. הן יכולות לאטום את גבולותיהן בפני פליטים סביבתיים, ולהתארגן היטב לעלייה בתפוצת מחלות. עם כל רצונן המוצהר להשתתף במאמץ העולמי לריסון המשבר, יש לחלקן גם אינטרס סותר: להאריך עד כמה שאפשר את ימיה של כלכלת הפחמן האחראית לשינוי האקלים הנוכחי.

האם הצמיחה של הודו וסין אשמה בכל?

משקלן של סין, הודו וברזיל בכלכלה העולמית עלה משמעותית בעשור האחרון. בשלוש המדינות הללו חי כשליש מאוכלוסיית העולם, וצמיחתן המואצת הופכת את דגם הפיתוח שיאומץ בהן לרכיב חשוב במאבק על עתיד האקלים.

המשמעות היא זינוקים דרמטיים בביקושים לאנרגיה, לחומרי גלם ולתשתיות אזרחיות. המהפכה התחבורתית שהן עוברות כרוכה בעלייה עוצרת נשימה – תרתי משמע – בכמות הרכב ברחובות ובכבישים. אזרחיהן דורשים מגורים משודרגים, מפתחים הרגלי תזונה חדשים, תיאבון למוצרי צריכה עדכניים ועוד.

סין, למשל, תזדקק עד שנת 2020 לתוספת כושר ייצור חשמל של 1,300 גיגה-ואט – יותר מסך כל החשמל המיוצר בארה"ב כיום. היא עשירה בפחם, ופתרון מתבקש עבורה הוא בנייה מסיבית של תחנות כוח פחמיות - דלק שפולט CO2 ליחידת הספק יותר מכל דלק אחר. תפוצתו העולמית הנרחבת והקלות היחסית שבהפקתו, צבירתו ושינועו הופכים את הפחם לפתרון הזול ביותר לייצור חשמל. סין, אגב, אינה לבד: משקי חשמל במדינות רבות, כולל ישראל, מעדיפים פחם ונוטים להשתמש בדלקים אחרים בעדיפות שנייה.

קצב הפיתוח בסין, הודו, ברזיל ומדינות דומות מזין את הטענה שהסכנה האמיתית להעמקת משבר האקלים טמונה לכאורה במודרניזציה של העולם השלישי. טענה זו איפשרה, בין היתר, לממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש לסרב להפחית פליטות גזי חממה מחשש לפגיעה באורח החיים האמריקני הנהנתני. אמריקה לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה התחייבויות שסין לא תיקח. הגישה הזו מגלגלת את האחריות לפתחן של המדינות העניות והדורות הבאים, והיא לוקה במספר כשלים:

ראשית, קצב הגידול הנוכחי של כמה ממדינות העולם השלישי נראה גבוה, כי נקודת ההתחלה שלהן כה נמוכה. צמיחה שנתית של חמישה אחוזים בכלכלת מצרים, אינדונזיה או קניה, אם תמשיך לאורך זמן, תצליח לקדם את המדינות הללו, במקרה הטוב, מעוני עמוק לעוני בינוני. הערך הכספי שלה קטן בהרבה מצמיחה בת חצי אחוז בכלכלה של קנדה או עשירית אחוז בגרמניה או בריטניה.

שנית, צריך לקחת בחשבון שהתיעוש בסין, בברזיל ובהודו מביא לעלייה מסוימת ברמת החיים של תושביהן, אבל נובע ממערכי ייצור שרוב תוצריהם משווקים למדינות המתועשות הוותיקות. גזי החממה וזיהומי המים והקרקע שנוצרים במדינות העולם השלישי הם תג המחיר הנסתר של עליית רמת החיים המתמדת במדינות המתועשות. במלים אחרות: הטקסטיל, הסוללות, מכשירי החשמל והמכוניות שמורכבים בחצי הכדור הדרומי, מאפשרים לחצי הכדור הצפוני להמשיך במדיניות "עסקים כרגיל".

שלישית, יש לזכור שהרבה מהפעילות היצרנית במדינות העניות נעשית במימון תאגידים פיננסיים שמנוהלים מהמדינות העשירות הוותיקות. הן אלה שממהרות להשקיע בשווקים המתעוררים, ולהרוויח מהתיעוש המתעורר של הענקיות החדשות. במלים אחרות: בסין שורפים פחם ותורמים למשבר האקלים העולמי, אך המערכת הפיננסית העולמית היא שהעדיפה להקים מפעלים בסין בגלל כוח העבודה הזול והקרקע הזמינה. הסידור הזה נוח לתאגידים הרב-לאומיים עוד יותר משהוא מיטיב עם הסינים.

המסקנה ברורה: משבר האקלים הוא תהליך גלובלי שמצריך פרספקטיבה היסטורית. המדינות המתעוררות הגדילו לאחרונה את תרומתן היחסית למאזן גזי החממה באטמוספירה, אך תהיה זו צביעות פוליטית אם נתעלם מההיסטוריה וננתח את מאזן הפליטות רק במבט קדימה. את שורשי המשבר הסביבתי העולמי, כולל שינוי האקלים, יש לחפש בלונדון, בוושינגטון, בבריסל ובמוסקבה – לא במנילה, בג'קארטה, בכלכותה או בבייג'ינג. הניסיון לתאר את המדינות המתפתחות כאוחזות במפתח לעתיד, לא יצלח.

צמצום או הסתגלות

המתחים בין הצפון לדרום באים לידי ביטוי דרמטי במאמץ גלובלי שמתנהל בעצם ימים אלה, להגיע להסכם בינלאומי על משטר פליטת גזי חממה. ההסכם, שיחליף את פרוטוקול קיוטו ב-2013, אמור להיכתב בחודש הבא בוועידת האקלים של האו"ם בקופנהגן, ולהיכנס לתוקף בתחילת 2013.

דרך אחת להבין את המתחים הללו היא בבחינה בין שתי גישות יסוד להתמודדות עם משבר האקלים: צמצום (mitigation) והסתגלות (adaptation).

צמצום משבר האקלים מתמצה במאמץ להקטין ככל האפשר את כמות גזי החממה שנפלטים לאטמוספירה. זה חיוני להמשכיות הביוספירה בטווח הבינוני והארוך, של עשרות ואף מאות שנים.

מצד שני, ובלי לזלזל בצורך בצמצום, צריך להסתגל. משבר האקלים כבר כאן, וגם אם תימצא דרך פלאית להפסיק שריפת דלקים מחצביים ופליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספירה מחר, יעברו עשרות שנים עד שההתחממות תיעצר. אורך חייהן של מולקולות ה-CO2 באטמוספירה הוא 100 שנה. בינתיים יש לבנות יכולת הסתגלות: לפתח אמצעים טכנולוגיים, התנהגותיים, פיננסיים וארגוניים, שמתייחסים להתפתחות משבר האקלים כאל עובדה מוגמרת ומכוונים לשיפור יכולותיהן של אוכלוסיות לקדם את פני הרעה.

איך מסתגלים? למשל, מכניסים שינויים בחקלאות של מדינות מסוימות, הצפויות להיחשף לטמפרטורות גבוהות ולמחסור במשקעים, או מקימים חומות מגן באיים שטוחים באוקיינוס ההודי, שעלולים להיות מוצפים עקב עליית מפלס האוקיינוסים.

הצורך בהסתגלות מעסיק מאוד את הנהגות מדינות העולם השלישי. העשורים הקרובים עלולים לשלוח רבות מהן לסחרורים של נזק אקו-גיאוגרפי, סבל אנושי, קריסה כלכלית וכאוס מדיני; לאיים באופן ממשי על יציבות משטריהן, ובמקרים מסוימים - על שלמותן כישויות פוליטיות.

המדינות המתועשות, לעומתן, בטוחות יותר ביכולתן לעמוד בנזקים מיידיים, והן רוצות להשקיע יותר בצמצום פליטות, שיתורגם ליתרון בטווח הבינוני והארוך. הדילמה האם להתמקד בהסתגלות או בצמצום, מציבה את הצפון והדרום משני עברי המתרס.

מי ישלם עבור כל זה?

ההסכם בקופנהגן יתבסס על הגדרה של סף עליון – כלומר, מכסת פליטות גלובלית שתלך ותרד עם השנים. השאלה שטרם נפתרה היא איך לחלק את המכסה בין המדינות. האם דרישתן של סין והודו ליעדי קיצוץ צנועים היא שיקוף נכון של ההיסטוריה הבלתי שוויונית של הרס האטמוספירה וההנאה מהתיעוש? או שמא צודקים פוליטיקאים אמריקאים שמרנים שטוענים שהקלות למדינות אלו, שכבר ניצבות במסלול של תחרות עם המערב, יתנו להן יתרון בלתי הוגן?

קבוצת 50 המדינות הכי פחות מפותחות תהיה פטורה, ככל הנראה, מחובת קיצוץ פליטות משמעותי במסגרת ההסכם החדש. אך המדינות הללו, כמו רבות מ-77 המדינות המתפתחות, חייבות תמיכה - פיננסית וטכנולוגית - של מדינות המערב, כדי שהצמיחה בהן תהיה כרוכה במינימום תוספת של גזי חממה. המשמעות היא שעתיד הדיונים על הסכם פוסט-קיוטו כרוך אם כן, בהרבה מאוד כסף שהמדינות העשירות צריכות להזרים.

איך יועברו הטכנולוגיות למדינות המתפתחות? כמה כסף יושקע בקרן הגלובלית לשינוי אקלים? ויכוחים מרים אלה שעדיין מתנהלים מדגימים עד כמה נפיץ הפוטנציאל הפוליטי שטמון במצב החדש. קיצוץ הפליטות יעלה הרבה כסף לפני שהוא יתחיל לחסוך כסף. מנהיג מדינה תעשייתית גדולה יצטרך להחליט האם לקחת מיליארדים מתקציבי החינוך והבריאות של בוחריו, ולהעביר אותם למדינות עניות בקצה העולם. הוא ודאי יהסס הרבה לפני שיקבל הכרעה כזו.

יהיה אשר יהיה ההסכם שיתגבש לקראת 2013, דבר אחד ברור. העולם אשר הולך ומתהווה בצל שינוי האקלים יידע סוגי מחסור, שבעתיד הלא רחוק יגרום לאנשים להביט אחורה בזמן בתדהמה. במאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 ירדו לטימיון כמויות עצומות של אנרגיה, מים, מינרלים ויכולת ייצור מזון בגלל בזבוז, תאוות בצע ואידיאולוגיה של "תפוס ככל יכולתך". אלה עוד ייראו למתבונן בהם מן העתיד ככרוניקה הזויה של טירוף פושע. התקופה הנאורה כביכול שבה חיינו בחשכה תודעתית, שבה כרינו בלי הבחנה את משאבי כדור הארץ, תיראה כדמדומי ציוויליזציה שלא הצליחה להבין מבעוד מועד לאן היא מוליכה את עצמה.

• הכתבה המלאה מופיעה בגיליון 5 של כתב העת אודיסיאה.
  

• דני רבינוביץ הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ועוסק בהיבטים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של המשבר הסביבתי. הבלוג החדש שלו יחל להופיע ב-ynet בשבוע הבא