יום הולדת בטעם חרד"ל

"ביום חמישי באנו להקביל את פני רבינו ברגל והכינוס צעד בשמחה אל בית הרב. הורינו לבאים שבכניסה לאולם לא ייכנסו בערבוביה, אלא הבנים יפנו לצד ימין והבנות לצד שמאל. ביקשנו שאלה ואלה לא יתקרבו לשולחן שבראשו יושב הרב, אלא יצטופפו ליד קירות האולם. והנה פתח הרב בדברי ברכה והמשיך בדברי הדרכה. הוא דיבר אל כולם בלבביות, כאבא חביב המרבה לספר ביציאת מצרים, לקיים מצות 'והגדת לבנך'. כך היו דברי קודשו החמים באוזני המדריכים והמדריכות של בני עקיבא. כולם יצאו מחוזקים ממפגש רם ונישא זה".

האירוע: כנס המדריכים של בני עקיבא בירושלים, בתחילת שנות ה-30. הכותב: הרב משה צבי נריה. הרב המארח: הראי"ה קוק (שחר אורו, עמוד 238).

מדריכים ומדריכות של בני עקיבא ישבו באותו אולם, אמנם בנפרד, בביתו של הרב וזכו לשמוע ממנו דברי ברכה והדרכה. לא עלה על דעתו של איש להפריד ביניהם לאירועים נפרדים, לאולמות שונים, לשעות אחרות – אפילו לא על דעתו של הרב קוק. כאשר התנועה חוגגת השבוע את יום הולדתה ה-80, אולי הברכה הטובה ביותר היא: שתחזור לאותם ימי בראשית, לימים בהם הייתה הבית של הציונות הדתית, שידעה להיות גשר בחברה הישראלית מעל מים סוערים.

אז והיום

בבני עקיבא של היום יש סניפים נפרדים. יש אירועים בהם מפרידים בין מדריכים למדריכות. פזמונסניף התבטל ולחניכות אסור לשיר בציבור. ביטויים אלו הם ודומיהם הם שיקוף של מציאות מורכבת ומסוכסכת. הפירוד וחוסר ההידברות בין פוליטיקאים ומנהיגים מחלחלים כלפי מטה והשאלה הכואבת היא: כיצד זה קרה?

כי זאת לדעת: לא הכיפה – שחורה או סרוגה – היא הקובעת, אלא הדעות שבראש שמתחתיה והפעולות שאותו ראש מכתיב ליתר האיברים. ובהיבט הזה, בני עקיבא – למרות הכיפה הסרוגה המאפיינת אותה – נמצאת חלילה בדרך שתוביל אותה לחדול להיות תנועה דתית-לאומית ולהפוך לתנועה חרדית-לאומית, חרד"לית בלשון העם.

מי שבקיא ולו במעט בתולדות התנועה יודע, שהיא קמה כתשובה למגמות חילון שפשטו בנוער הדתי בארץ בתחילת המאה ה-20. המטרה הייתה לקרב את הנוער ולשמר אותו בחיי התורה והמצוות, בדרכי נועם ותוך מתן תשובה דתית ולאומית לפיתויי הרחוב.

משימה זו עומדת בעינה גם היום ואולי ביתר שאת. נכון, המציאות שונה, אך לשני הכיוונים. מצד אחד יש מערך חינוכי דתי מגוון לכל הגילאים ולשני המינים, יש ספרות ענפה, יש פעילות תרבותית רעננה ושוקקת. מצד שני, החיים המודרניים עשירים ומגוונים. לכן, התפיסה העקרונית חייבת להישאר כפי שהייתה: לשמש גשר בין העולם המודרני לבין ציוויי ההלכה.

חומרות יתרות אינן עולות בקנה אחד עם מטרת יסוד זו ולכן אין להן מקום. מי שרוצה להתנהג כחרדי – יכבד ויפנה לתנועת נוער חרדית.

ללמוד מרבי עקיבא

לא לחינם קרויה התנועה על שמו של ר' עקיבא. באישיותו של תנא גדול זה התקבצו שורה של מעלות, כפי שכתב עליו אהרון היימן: "כשהגענו לכתוב תולדות האיש הפלאי הזה, כל אשר נעמיק יותר נתפלא הפלא ופלא אלף פעמים, וגם אז לא נגיע לחצי שבחו של הדגול מרבבה הזה, ואף ההשגחה העליונה שגזרה שייחרב בית מקדשנו ושיינטל כבוד מבית חיינו, הזמין לנו הרפואה קודם למכה בדמות עקיבא בן יוסף להציל נשמת האומה מכיליון חרוץ" (הרב בני לאו, חכמים, כרך ב', עמוד 181).

ר' עקיבא מגלם את דמותו של תלמיד החכם המקריב את כל כולו על לימודו ואמונתו – עד כדי מסירת חייו על קידוש השם. אך הוא גם מי שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". והוא זה ששכל 24,000 תלמידים משום שלא נהגו כבוד איש ברעהו. לאמר: תורה ודרך ארץ – לא זה קודם לזה, אלא זה לצד זה, זה עם זה, לזה אין קיום ללא זה.

קיצוניות,

חשדנות וקנאות ביחסים שבין אדם לחברו אינן דרכו של ר' עקיבא ומעולם לא היו דרכה של התנועה הנושאת את שמו. מי שמשתמשים בתנועה ובמפעליה על מנת להחדיר רוחות של קיטוב ופירוד, חוטאים לשמה של התנועה, חוטאים לעברה, חוטאים למטרותיה, וחמור מכל – חוטאים לעתידה ולתפקיד המוטל עליה בחברה הישראלית. הללו אין מקומם בתנועה זו.

בשנת השמונים תפקידה של בני עקיבא ושל העומדים בראשה, דווקא בימים של פילוג מעמיק, לחזור לשורשי ה"ביחד" ולגוון את שורות ההנהגה. להיות המקום בו צעירים וצעירות יכולים לחיות ולפעול זה לצד זה, גם אם בבתיהם הגישות הדתיות אחרות והשיוך האידיאולוגי שונה. אם מבקשת התנועה להיות – כפי שהציבה לעצמה – להיות תנועה של עם, להוביל ולהעמיק אחיזה בחברה הישראלית ולהוביל הידברות - היא חייבת לחזור ולהיות קודם כל וראשית לכל תנועה של יחד, של ציבור.