איך נכתבו ספרי הילדים המפורסמים?

אוי באמת, אני אומרת לעצמי באחת משיחותינו האינטימיות, מי אמר שאמור בכלל להיות קשר בין כסף לאמנות? אז "סטימצקי" ו"צומת ספרים" מחלקות ספרים בחינם, חובטות זו בזו ושוּק הספרים כולו מפרפר בקרב הזה, אז מה?

מה הקשר בין טייקוני עסקים ותאגידים ובין האמנית השדופה שמשתעלת בעליית הגג בדרכה ליצירת המופת שתטלטל את העולם? מה הקשר בין בעלות צולבת ובין ספרי ילדים? שבי בשקט, תכתבי על פיות וגמדים ותני לאחרים לריב על זמן מדף ועל מחיר קטלוגי. הרי קיים נתק מוחלט בין השראה וכסף. אין כל קשר בין חנויות הניאון המבאסות בקניונים ובין האמן הגאון שרעיונות מבזיקים אצלו יש מאין והוא משרבט אותם בקדחתנות על מפית בית הקפה שלו.

הרי כסף זה איכסה ולכן אנחנו מענישים בעזרתו אנשי עסקים ועורכי דין ומשחררים מנוכחותו המעיקה והמלכלכת אנשים שהחברה באמת חפצה ביקרם כמו אמנים, ממציאים ואנשי רוח.

נכון? בוודאי שלא. אבל אני לא יודעת הרבה על כוחות השוק, לכן אני לא פותחת ספר כלכלה כדי להוכיח את טענתי. לעומת זאת, אני יודעת לא מעט על ספרות ילדים ולכן אני פותחת (שוב) את שלושה הכרכים שכתב אוריאל אופק על איך נכתבו ספרי ילדים מפורסמים.

אז איך באמת נכתבו ספרי ילדים?

ניקח כדוגמא ראשונה את אדגר רייס בוראוז, יוצר דמותו של טרזן. אופק מתאר בספרו "מטרזן עד חסמב"ה" את בוראוז, פקיד בן 37 עם עבודה מאוסה ודלה בשכר, אישה בהריון ושני ילדים קטנים. בוראוז מדפדף באחת מהחוברות הזולות של סיפורים קצרים ומרתקים (שזו דרך אחרת להגיד 'סיפורי זבל') וחושב מחשבה מעניינת: "אין ספק, אני עצמי הייתי מסוגל לחבר סיפורים לא פחות גרועים מאלה, ואפילו אולי יותר טובים".

בואו נתעכב לרגע על המחשבה הזאת, משום שהיא מוכיחה שלפני שמבשלים מרק – צריך כלי. במקרים רבים התהליך הוא כזה: קודם כל קיים כלי (למשל, חוברת סיפורים קצרים) ורק אחריו מגיע התבשיל ("גם אני יכול לכתוב ככה").

בוראוז לא כותב את "טרזן", מה פתאום. הוא כותב סיפור נשכח על גיבור עז נפש במאדים ושולח אותו לאותה חוברת זולה. הכסף שהוא מקבל על הסיפור מעודד אותו להמשיך לכתוב. רק אז מגיע טרזן.

"יש סופרים הכותבים משום שהם מרגישים צורך פנימי לכך, או משום שהם אוהבים זאת", אמר בוראוז, "אני כותב משום שיש לי אישה, שני פעוטות ושלישי בדרך".

בניגוד למה שנעים לנו כל-כך לחשוב, אמנים אינם מונעים ליצירה רק מעמקי נשמתם בת האלמוות. היכולת אולי קיימת, אבל פעמים רבות הם צריכים כלי מוכן כדי לצקת אליו את התבשיל שלהם.

נשים קטנות שצריכות להתפרנס

האם יש בישראל היום חוברות או מגזינים שמשלמים כסף עבור סיפורים קצרים או סיפורים בהמשכים? האם יכולה כותבת ישראלית מתחילה לקרוא חוברת כזו ולומר לעצמה: "גם אני יכולה"? ואז לכתוב סיפור ואולי עוד סיפור ועוד אחד עד שהכישרון מלוטש ומבשיל? ברור שלא. וכשאין כלי – אין מרק.

יצירה לא נובטת יש מאין. כל זרע זקוק למפגש עם עולם החומר בחוץ כדי לנבוט. אם התנאים בחוץ לא מאפשרים לו קיום, הוא פשוט לא יצא החוצה.

בואו ניקח עוד דוגמא. אוריאל אופק מתאר את לואיזה מאי אלקוט בת ה-35. היא כבר פירסמה סיפורים שונים, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה גדולה. יום אחד נכנס מו"ל לחדרה והזמין ממנה ספר לנערות, אבל גם אז היא לא קופצת על ההצעה. רק כעבור מספר חודשים, כשהמו"ל העקשן חזר וביקש, התיישבה לכתוב את הספר "נשים קטנות" ורק אז יכלה לעמוד בהבטחה שהבטיחה לעצמה, לפרוע את חובות הוריה ולתמוך במשפחה המפורסמת עליה כתבה.

צריך ספר ילדים? טוב, אז נכתוב

ומה עם אריך קסטנר? כותב צעיר ומוכשר בשבועון שקיבל הצעה ממוציאה לאור לכתוב ספר ילדים? "אני מוכן לנסות ואומר לך מדוע", ענה קסטנר על-פי ספרו של אופק. "סקרן אני לגבי כשרונותי. אילו הצעת לי לכתוב במקום ספר ילדים תמליל לאופרה – הייתי מנסה את כוחי בזאת".

מה אפשר ללמוד מדוגמאות כאלה ואחרות? אולי שאנשים מוכשרים יכולים לנסות את כוחם בתחומים שונים. אלה האקלים והחברה סביבם, הנסיבות החיצוניות, החומריות, שמתעלים אותם לכיוון מסוים.

אולי היום היו מציעים לקסטנר לכתוב לא ספר ילדים אלא את העונה החדשה של "ארץ נהדרת". ואולי הוא היה מסכים. ואולי היתה יוצאת מזה יופי של עונה, אבל היינו נאלצים לוותר על "אמיל והבלשים".

ואולי בוראוז היה קורא היום עיתון יומי במקום אותה חוברת סיפורים ולומד שאין לו שום סיכוי לפרנס אישה ושניים וחצי ילדים מכתיבת סיפורים.

קיימות סיבות רבות להחלטתו של אדם להקדיש את עצמו לתחום מסוים. אני, למשל, נתקלתי בספרים של אוריאל אופק, ספרים שסיפרו לי איך נכתבו יצירות ילדים מפורסמות. זה היה מזמן, אבל אולי אז אמרתי לעצמי בפעם הראשונה שגם אני יכולה.

ובזמנים כאלה, בהם חנויות הספרים נלחמות מעל לראשי ומאיימות למוטט את הענף עליו אני יושבת, אני קצת מצטערת שלא ראיתי טלוויזיה במקום לקרוא את הספרים של אופק. בדיוק שידרו אז סידרה בשם "פרקליטי אל.איי" והמון אנשים רצו להיות עורכי דין בגללה. צדקו. באמת שצדקו.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.