חוזרים אל החלום האמריקאי. ג'וליה מדווחת

מיואשת מהחלום המדומה על מכונת כביסה, גדר לבנה ודגם חדיש של דודג' מחליטה ג'וליה לפזר את השיער, לנעול את המגפיים ולצאת לרוד טריפ באמריקה הקלאסית

מאז תחילת המשבר הכלכלי בשנת 2008 האמריקאים פשטו את הרגל בכל מובן אפשרי ואיבדו כל מניה שהייתה להם אי פעם. מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפכה מדינת הענק לארץ כרטיסי האשראי המוגבלים. אבל בינואר 2009 התחילו העניינים להתחמם כשאמריקה הבינה שהיא חייבת להחזיר את הגלאם ובחרה בנשיא הכי חתיך מאז ג'ון קנדי, ברק אובמה סופרסטאר.

אובמה ניסה להחזיר לאמריקה את המניות עם נאומים שגרמו למיליוני אנשים להזיל ריר ולמיליוני אנשים אחרים לדפוק את הראש בקיר ולשאול ללא הפסקה

עוד סטייל של אחרים

שיק צרפתי למתחילות

ג'וליה פרמנטו

משהו במראה של הצרפתיות מהלך על המתבוננים בהן קסם רב, שלא לומר קנאה יוקדת. ג'וליה מאמינה שגם אנחנו יכולות

האם יש לנו סיכוי להיראות כמו הפריזאיות?

"איך? איך זה קרה?". אבל גם כשלצידו האישה הכי מרשימה ביבשת, עד היום לא ברור אם זה עבד לו, אם זה עובד לו ואם זה יעבוד בעתיד. הדבר היחיד שברור מעל לכל ספק הוא שאובמה הצליח למשוך עוד קצת את הקרדיט ולנפנף עוד קצת בזוהר של האומה המתפוררת.

ניכר כי הייאוש, התסכול ושברון הרוח היכו בכל פינה אפשרית באמריקה. אבל האמריקאים לא פראיירים, "מורל גבוה" הוא רק אחד מתוך הרבה שמות שניים שיש להם (ארצות-הברית-מוסר-עבודה, ארצות-הברית-עוד-ועוד, ארצות-הברית-טיגון-כרוני, ארצות-הברית-אם-אין-אני-לי-אני-יורה). לא הם יודו בדיכאון, לא הם יישירו מבט למפלה. להפסיד זה לא אמריקאי. נראה שהמשבר הזה הוא קצת היום כיפור שלהם, חשבון נפש שנכפה על כולם ושחייבים לעשות כי כולם עושים אותו ביחד. אני מתארת לעצמי שלעשות חשבון נפש בסדר גודל נרחב כל כך זו משימה לא פשוטה, בעיקר אם חסמו לך את האשראי, הבנק שלך פשט את הרגל ואתה סובל מעודף משקל חולני, מסכרת, ומהתמכרות לטוק שואוז (וסביר להניח שגם אין לך כסף לביטוח בריאות, מה שאומר שגם שיניים אין לך).

בין כל הניסיונות למנוע מהאמריקאי הממוצע להתאבד ו/או להשיג דרכון אירופאי

או אפילו ניגרי, מישהו היה צריך להחזיר את הרומנטיקה לאמריקה. מישהו היה צריך לשכנע אותם ואותנו שאמריקה היא המדינה החזקה והחשובה בעולם. שארצות-הברית בנויה על ערכים של חופש ושוויון ושהמרחבים העצומים שלה נותנים לכל אחד את האפשרות לבחור מי הוא רוצה להיות. נראה כי הראשונות להתגייס לקמפיין הסמוי של "החזירו את הרומנטיקה לאמריקה" היו חברות האופנה, שהפתיעו והקדימו בכך את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, שעדיין שומרת על מידה סבירה של ציניות ואמביוולנטיות בנושא.

כך קרה שתעשיית האופנה האמריקאית הפופולארית החליטה להשיב את האבק למגפיים, את השפשוף לג'ינס ואת המשבצות לחולצות הפלנל. היפ, היפ, הוריי! יוצאים לרוד-טריפ! מגאפ ואורבן אאוטפיטרס עד לאמריקן איגל ולגס, כולם אזרחים אמריקאים נאמנים שהתגייסו לתעמולה ביחד, בלי לשים לב אפילו.

מגף בוקרים של טו גו וז'קט ג'ינס של קסטרו. אמריקה זה לכולם (צילומים: ניר יפה)

גם אם אין לכם בהישג יד אר.וי בגאראז' ואתם לא מתכננים לשכור צימר בריצ'מונד וירג'יניה סוף שבוע הבא, אין סיבה שלא תצאו לרוד-טריפ הזה. הסקס אפיל האמריקאי תמיד היה נגיש, פשוט והולם את כולם. מאוד יכול להיות שאת רוב המרכיבים תמצאו אצלכם בארון תחת הקטגוריה "אין מצב". מי אמר

ז'קט ג'ינס ולא קיבל (יש לי בערך 20 כאלה)? ג'ינס ליוויס קרוע ומשופשף? הפטריוטים האמיתיים יכולים גם לשלוף את מכנסי הדגמ"ח. וכמובן הקלאסיקה הבלתי נשכחת ששימשה בזמנו ככלי עזר להמוני בנות צעירות להסתיר את הישבן המתפתח שלהן: קשירת הסווטשירט מסביב למותניים. הרעיון מאחורי השיק האמריקאי מכיל שני אלמנטים חשובים: האם אני יכול/ה להחליף את הבגדים האלה במושב האחורי של האוטו שלי? וכמה ימים ברציפות אני יכול/ה ללבוש את האאוטפיט הזה? צרפו לזה נעלי אולסטר או מגפי בוקרים ושיקשקתם לעצמם ארוחת בוקר אמריקאית עסיסית: שתי ביצים (לרוב שלוש), רצועות בייקון משוח בשמן, צנימים משוחים בחמאה, פנקייקיס שמנמנים משוחים בחמאה והרבה סירופ מייפל. יאמי.

זה שישראל הפתיעה את העולם כולו ביציבות המוזרה שלה במהלך המשבר הנוכחי לא אומר שאסור לנו ליהנות מנוסטלגיה מאובקת ומהממת עם חולצת פלנל משובצת מתחת לקרדיגן שחור, עם מגפיים שבתוכם דחוס ג'ינס קרוע ועם המחשבה שבמקום האופניים שקשרתם ליד פנס הרחוב השבור מחכה לכם סוס פראי שייקח אתכם לראות את השקיעה באריזונה. אין ספק שזה עדיף פי מאה ממה שיש לנוסטלגיה המקומית להציע: סנדלים תנכ"יים מאובקים, כובע טמבל עם לוגו של אגד ועז שתיקח אתכם לבאר שבע.