טעם של עוּד

חוויה מוזיקלית משובחת וחד-פעמית. לא פחות. כך ניתן לסכם את הקונצרט הפנטסטי שנערך אמש (ב') במסגרת פסטיבל העוּד בתיאטרון ירושלים. "טופ-טריו" כונה הערב הזה, וכשמו כן הוא: שלושה נגני עוּד - מן המשובחים ביותר שניתן למצוא, כל אחד מסגנון מוזיקלי שונה, חברו יחד, בשיתוף עם אמן כלי הקשה נפלא, והעניקו לנו ערב נשגב.

אליאס, דינקיג'אן וטוקג'אן. צלילי קסם (צילומים: שימי נכטיילר)

מה ששמענו אתמול היה תערובת מזהירה של מוזיקה ערבית בהשראה קלאסית, עם מוזיקה טורקית מודרנית, אך עם זיקה למסורת, כאשר השילוב ביניהם העניק נופך עכשווי של מוזיקת עולם, כאשר הכל סבב סביב הכלי הבסיסי והעתיק הזה - העוּד.

עוּד ועוֹד

העוּד הוא אחד מכלי הנגינה החשובים ביותר בכל הרכב של מוזיקה מזרחית. בין אם ערבית, פרסית, טורקית או בלקנית. זהו כלי פריטה, מן הקדומים ביותר בהיסטוריה של כלי המיתר (מופיע בחותמות אשוריות מלפני 5,000 שנים ובפפירוסים ממצרים העתיקה).

ביוון קוראים לו אוּטִי באיראן בָּארבַּאט, אך כך או אחרת הכלי הבסיסי זהה: יש לו "בטן" עץ גדולה דמויית אגס חצוי, בחזיתו חורי תהודה וצוואר שעליו מתוחים בדרך כלל 11 מיתרים (חמישה זוגות של מיתרים כפולים ועוד מיתר בס אחד בודד). ישנן גם גרסאות עוּד בעלות 13 מיתרים. צווארו קצר, יחסית לבטן, וייחודו בכך שהוא חלק ונטול סריגים,מה שמקנה לכלי את הצליל המיוחד שלו, שכן הוא מאפשר להפיק ממנו גם מיקרו-טונים וסלסולים.

ובאמת, אמש שמענו עד כמה הכלי הזה גמיש. לעתים הוא נשמע כמו גיטרת פלמנקו, לעתים כמנדולינה. הטונאליות שלו עשירה מאוד וניתן לנגן בו במרווחים מגוונים בין התווים שלאורך סולם הצלילים - מטונים שלמים ועד למרווחים קטנים (שלא נראה כמותם בכלים מערביים) כמו רבעי טונים, גם פחות.

הצליל של העוּד נחשב למיסטי, ולפרקים יכולנו לחוש בכך. הערבים מכנים את האווירה הייחודית שהוא משרה "טראב" (התעלות הנפש כתוצאה מהאזנה למוזיקה), והיא אולי הבסיס לפופולאריות המחודשת שהכלי הזה זוכה לה בשנים האחרונות, גם במערב.

בכירי היוצרים במוזיקה הערבית ניגנו על העוּד. המלחין המצרי פריד אל-אטרש, בצד היותו מלחין פורה במיוחד, היה נגן עוּד משובח במיוחד וכונה "מלך העוּד". גם מוחמד עבד אל-ווהב (מי שהלחין עבור אום כולתום את "אינת עומרי" המפורסם) היה נגן עוּד נודע לתהילה. בארץ נמצא, בין נגני העוּד הנודעים, את יאיר דלאל וכמובן את תייסיר אליאס - מכוכבי הערב אמש.

העוּד נחשב ל"מלך הכלים", בין השאר כי הוא זה שבדרך כלל מחולל ומניע את התבניות הבסיסיות של כל מוזיקה מזרחית - המקאמים, ומכאן חשיבותו העצומה בכל הרכב. כל מקאם מייצג חוויה או רגש ספציפי - באמצעות תבנית מלודית ייחודית, סדרת טונים ספציפית, הפוגות מוגדרות בין הצלילים וצלילים מודגשים. ואת כל אלה ממחיש ומחייה ומחולל העוּד.

הרכב עילאי

יוזמי פסטיבל העוּד הצליחו לחולל אתמול פלא. הם הביאו לערב אחד שלושה וירטואוזים של עוּד: את תייסיר אליאס הישראלי, את יורדאל טוקג'אן הטורקי (ועבורי התגלית הגדולה של הערב) ואת ארא דינקג'אן האמריקני ממוצא ארמני, שעבורו היתה זו הפעם הרביעית שהוא מגיע לפסטיבל בירושלים).

הטריו עם זוהר פרסקו. חוש קצב עילאי

השלושה האלה מייצגים מסורות מוסיקליות שונות: תייסיר אליאס, מבכירי נגני העוּד בישראל - עוסק בצדדים שונים של המוזיקה הערבית. הוא מלחין, מנגן בהרכבים שונים ומשמש פרופסור למוזיקה באקדמיה למוזיקה בירושלים. אמש הוא ייצג את המוזיקה הערבית הקלאסית.

ארא דינקג'יאן, שנחשב לאחד ממבשרי מוזיקת העולם באמצעות רביעית הג'אז הנודעת Night Ark שייסד לפני למעלה מ-20 שנה, ייצג את החיבור מזרח-מערב תוך עירוב הומוגני של צליל מזרח-תיכוני עם נופך ג'אזי.

יורדאל טוקג'אן הטורקי ייצג את הוורסיה הבלקנית של המוזיקה המזרחית - הרמונית פחות, רגשית יותר. הוא גם הצעיר בין השלושה, אך לטעמי היה דווקא הבולט שביניהם אמש. הוא נגן עוּד מתוחכם - גם וירטואוז, גם רגיש ביותר, גם אקספרסיבי מאוד. נגן ויוצר נפלא.

אל שלושת אמני העוּד הללו חבר זוהר פרסקו המוכר, אמן כלי הקשה נדיר. פרסקו מבוקש בכל הרכב ראוי לשמו של מוזיקה מזרחית קלאסית, יש לו כישורים טכניים יוצאי דופן, חוש קצב עילאי, הוא מוזיקלי מאוד וקשוב היטב לעמיתיו. הוא מנגן על מגוון תופי מרים, בעיקר מעין דיירה גדולה, בעלת צליל כהה, המונחת על ירכיו. וכמובן שלא נפקד מקומה של הדרבוקה הנצחית.

פיוז'ן מזרחי

הערב היה דינמי מאוד ונע בין הרכבים שונים וסגנונות נגינה שונים. הוא נפתח בנגינת האנסמבל כולו, בהמשך התפרק לתתי-הרכבים שונים (נגינת סולו של כל אחד מארבעת הנגנים, נגינה בזוגות, בשלשות) וחזר להרכב המלא. וכרוח המוזיקלית של משתתפיו, כך בליל הסגנונות.

טוקג'אן התורכי היה סוער, רב-הבעה, מתנתק לעיתים מתבנית המקאמה המוכתבת ושב אליה. אליאס שמרן מוזיקלי במובן הטוב של המילה. מדויק, איכותי מאוד. דינקג'אן הארמני נשמע רך, כשהעוּד שלו כמעט שר.

מקצת היצירות שהשמיעו נכתבו במיוחד לערב הזה. ובהרכב של כל האנסמבל היו חלקים נאים ומרשימים של אילתור מסוגנן.

היפה בקונצרט אמש - לבד מהאיכות הגבוהה והמוזיקליות של משתתפיו - היה האופן הטבעי והקולח שבו כל הסגנונות התחברו יחד לשפה מוזיקלית מקורית ומעניינת. אבני הבניין היו כמובן המקאמים של המוזיקה הערבית והטורקית, אבל יכולנו לשמוע שם נתחי צלילים ומקצבים מגוונים - צועני, פלמנקו, פרסי, ארמני ובלקני. והכל התחבר ושטף וזרם. עונג אמיתי.

המופע הזה יתקיים פעם אחת נוספת בלבד מחר (ד', 25.11) בנצרת, במרכז התרבות על שם מחמוד דרוויש. אינני יודע אם נותרו עדיין כרטיסים, אבל עצתי - נסו להשיג.