למה גברים לא זוכרים מה שנשים לא שוכחות
יש ראיות לכך שנשים מיטיבות מגברים לזכור דברים שנאמרים. זה קשור, בין השאר, באבולוציה, וזה אחד הגורמים לתקשורת לקויה. החדשות הטובות: זה יעבור לנו. מתוך ספר חדש
כפי שמציין שם הספר, יש ראיות לכך שנשים מיטיבות מגברים לזכור דברים שנאמרים. זה בולט יותר מכל בשעת ויכוח: במהלך ויכוח עם מי שהיה בן זוגי – עורך דין במקצועו – הוא ביקש ממני במרירות "לחזור שוב על המשפט האחרון שלו", כאילו פנה אל קצרנית בבית משפט. יכולתי לשחזר את דבריו, ועשיתי זאת.
אצל נשים יש זרימת דם מוגברת לחלקים מסוימים במוח, בהם החלקים האחראים לכישורי שפה. זה אחד ההסברים שחוקרים מספקים לראיות החד-משמעיות לכך שנשים מיטיבות מגברים לזכור מילים שנאמרו, מיידית או כעבור זמן. מחקרים שבדקו את זרימת הדם במוח, אצל גברים ונשים שנתבקשו לזכור סיפורים ורשימות מילים, מאשרים שכאשר נשים משננות סיפור, מוגברת אצלן זרימת הדם לאזור במוח שאחראי לארגון שיטתי של הדברים שהן שומעות ולהפיכתם לרעיונות. זה מקל על "אריזת" הזיכרון ופריסתו למנות, באופן המאפשר את אחסונו המוצלח ואת שליפתו היעילה בעת הצורך (...)
סיבה נוסף ליתרונות של נשים בכל הנוגע לזיכרון היא הריכוז הגבוה יותר של הורמון האסטרוגן (...) כאשר מתרחש אירוע קשה, לא זו בלבד שהאסטרוגן מפעיל אצל נשים שדה נרחב יותר של תאי עצב, ובכך גורם להן לחוות את המצוקה בעוצמה מוגברת, הוא גם מאריך את משך הזמן שבו בלוטת יותרת הכליה מפרישה קורטיזול – הורמון המחזק את הזיכרון. זאת הסיבה לכך שעצם ההיזכרות באירוע לא נעים יכולה לעורר את אותם רגשות נוראים של עצבות או אי שקט, כפי שנחוו בזמן האירוע.
חוקרים משערים שיש לכך בסיס אבולוציוני. אם נשים היו המטפלות הראשיות בצאצאים, עליהן לזכור מצבים בעלי פוטנציאל של סכנה. למשל, אילו צמחים הם רעילים ואילו מקורות מים משמשים חיות טורפות. לגברים אין מיומנות כזאת, מסיבה אבולוציונית דומה. אם גבר יזכור בבהירות עד כמה נבהל בפעם האחרונה שהשתתף בציד ממותות, הוא לא יגלה התלהבות לצאת שוב לציד דומה, וזה לא בדיוק מה שהיינו רוצים שיקרה כשארוחת הערב תלויה בעוז רוחו (...)
כשהזכרונות של הנשים פועלים נגדן
לפני חמש שנים, בעלה של מטופלת שלי, בלה, התוודה באוזניה שהוא מנהל רומן. אף שנשבע כי מאז הוא נאמן לה, אותה בגידה ישנה עדיין מאמללת כל רגע ורגע בחייה. היא לא מסוגלת לבלות במחיצתו אפילו אחר צהריים נעים אחד בלי שזיכרון בגידתו יעכיר את מצב רוחה, ובכל מריבה, גם על נושאים שאינם קשורים, היא טורחת להזכיר לו את חוסר הנאמנות שלו.
אני יודעת מדוע בלה עדיין כועסת כל כך. היא חשה את הבגידה באותה עוצמה שחשה אותה כשסיפר לה עליה. מבחינתו, העניין נגמר מזמן; מבחינתה, זאת עננה תמידית המעיבה על נישואיהם. מבחינות מסוימות, התרבות שלנו תומכת בנקודת הראות "הנשית" בנושא: המוסכמה בימינו קובעת שטוב לדבר על דברים, וששתיקה כמוה כהכחשה ולכן היא פסולה. כל מה שאנחנו קוראים או רואים בטלוויזיה מבטיח לנו שנרגיש נפלא אם נוציא דברים החוצה, אם נחתור לסיום הפרשה, אם נזכור הכל. אבל האם זה באמת הדבר הטוב ביותר בשבילנו?
במאמר מרתק שהתפרסם בכתב העת Journal of American Medical Association נטען כי הפרעת דחק פוסט-טראומטית – המופיעה לאחר התנסות באירוע הכרוך בסכנת חיים – "זאת בעיה ביכולת לשכוח באותה מידה שזאת בעיה ביכולת לזכור". מסקנת החוקרים היא כי "חשוב שבני אדם ייהנו מפרטיות, יוכלו לשכוח ולא ייאלצו לדבר". במאמר מאת ד"ר ג'רום גרוּפּמן (Groopman), שהתפרסם ב"ניו יורקר" ב-2004, בחן גרופמן את השאלה האם היזכרות בפרטי אירוע טראומטי אמנם מסייעת להפיג את השפעת האירוע על האדם הסובל; זאת בניסיון לקבוע באיזו מידה טיפול במשברים המבוסס על החייאת אירועים טראומטיים אמנם מסייע למטופלים. נתונים שהתפרסמו באחרונה – הזמינים למרבה הצער בעקבות מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 – מוכיחים כי היכולת לשכוח את זיכרון החוויות או להדחיקו, מועילה הרבה יותר להחלמה אמיתית.
נוטות לחזור שוב ושוב לזירת הפשע
אפשר שזהו תחום שבו נשים, הנוטות לחזור שוב ושוב לזירת הפשע, יכולות ללמוד מגברים. הייתי מציעה לבלה ללמוד מבעלה – אם לא למען נישואיה, הרי למען בריאותה הנפשית. דבר לא ימחק את העובדה שהוא בגד בה, אולם לטובת שניהם, עליה לקבל החלטה להמשיך הלאה. כשהיא סיפרה לי על הרומן והשפעתו עליה, באופן טבעי שאלתי אותה מדוע בכלל נשארה במסגרת הנישואים. היא מיד סיפקה לי חמש סיבות מצוינות מדוע מערכת היחסים שלהם עדיין חיובית בעיניה (אגב, התרגיל הזה לבדו עשוי לתרום רבות). ציינתי בפניה בעדינות כי מאחר שהחליטה להישאר, עליה לתרום את חלקה בתיקון הנישואים. לאחר מכן הם פנו לייעוץ.
ההבדל בצורת הדיבור שלנו
נשים שומעות, ומעבדות את מה שהן שומעות, טוב יותר מגברים. אבל הקלות שבה נשים מבינות שפה מתבטאת גם ביצירת שפה. נשים מקיימות תקשורת מילולית בקלות רבה יותר מגברים, ואוצר המילים שלהן עשיר יותר. המחקרים בנושא, רובם ככולם, מוכיחים שנשים עולות על גברים בכל המשימות הקשורות לשפה, ושהן מפיקות דיבור בצורה הרבה יותר קלה ושוטפת. במילים פשוטות, אנחנו דברניות טובות יותר.
אהבת השיחה, ויכולתנו להשתמש בה לחיזוק מערכות היחסים שלנו, היא אחת ההנאות הגדולות בידידות בין נשים. (...) לעומת זאת, גברים דבקים בעובדות, ולעתים קרובות נאנחים או מגלגלים עיניים בקוצר רוח כשבנות זוגן פותחות בתיאור אנקדוטה ארוכה. אחד הבעלים שאני מכירה נוהג למלמל, "הנה מתחיל עוד סיפור!" בכל פעם שאשתו מתחילה בסיפוריה – לא משנה כמה משעשע הסיפור שלה בעיניי.
גברים מסווגים את צורת הדיבור שנשים מצטיינות בה כרכילות, שהקונוטציה שלה היא קלות דעת במקרה הטוב ורשעות במקרה הפחות טוב. זלזול זה בצורת הדיבור הנשית עשוי לנחם גברים החושדים שהם מהווים מטרה לחרצובות לשוננו, אבל אין בו הערכה הוגנת לדרך שבה נשים מתקשרות. לאמיתו של דבר, הסיפורים שנשים מספרות הם בשבילן דרך חשובה להחלפת מידע ולשמירתו בזיכרון. יש בכך יתרון מיוחד, משום שהדבר מסייע לנו לפלס נתיב בטוח ומוצלח בחיינו – כולל במקומות העבודה הנשלטים על ידי גברים – בדיוק כפי שזה סייע לנו כשנאלצנו לגונן על צאצאינו מפני טורפים ששוטטו בערבות (...).
כמובן, יש גברים שאוהבים רכילות עסיסית ונשים שאינן אוהבות זאת, וללא ספק פגשתי גברים שיכולת ההבעה המילולית שלהם יוצאת מגדר הרגיל. בכל מקרה, יש מקום לשיפור בתקשורת בין גברים ונשים. שני הצדדים יכולים להפיק תועלת מבחינת השוני בדרך שבה שני המינים מדברים, ומאימוץ המיטב שכל אחד מהם מציע. אנחנו יכולים ללמוד זה מזה, ובתחום מסוים זה, אנחנו חייבים לעשות כן (...)
חלק מההבדלים בין גברים לנשים בדרך ההפקה של שפה קשורים כנראה לדרך שבה המוחות תלויי-המגדר מעבדים ומפיקים דיבור. קיים הבדל ממשי בהתפתחות המוח אצל שני המינים: מוח של בנות מתבגר מוקדם יותר מזה של בנים, כולל המרכזים שבו האחראים לדיבור. זה עשוי להעניק לבנות יתרון בתקופת ההתפתחות. חוקרים מצאו שככל שרמות הטסטוסטרון אצל זכרים גבוהות יותר, כך הכושר המילולי שלהם נמוך יותר. בסדרה מרתקת של ניסויים, הרופאה סאלי שייוויץ (Shaywitz) מאוניברסיטת יֵיל הוכיחה שכאשר גברים ונשים מבצעים מטלה זהה של חריזת מילים, גברים מפעילים רק אזור אחד בצד השמאלי של מוחם, בעוד שנשים מפעילות את אותו אזור בשני צדי המוח ולא רק בצד אחד (...)
הפער בשפת הגוף
נשים מפרשות אותות לא מילוליים בקלות רבה יותר, לכן אין זה מפתיע לדעת שנשים משתמשות יותר באותות כאלה כדי לתקשר. נשים נוטות להשתמש בהבעות פנים, בקצב וטון הדיבור, ובמחוות גופניות כדי להעביר מידע ולהפגין רגשות. מדוע? חוקרים מאמינים שההסבר לכך נמצא בחדר התינוקות. גברים לעתים קרובות נרתעים מהבעות הפנים המוגזמות ומהטונים הגבוהים שבהם נשים משתמשות כשהן מדברות לתינוקות. למעשה, בין שהנשים מודעות לכך ובין שלא, יש לכך סיבה: תינוקות מגיבים בצורה הטובה ביותר לקולות גבוהים החוזרים שוב ושוב על אותם דברים, ולהבעות פנים מוגזמות כגון חיוכים גדולים ועיניים פעורות לרווחה. הצורך להעדיף תקשורת בהירה עם ילדים קטנים עשויה גם להסביר את הנטייה של נשים להשתמש בידיהן ובגופן כשהן מדברות, ואת הנטייה שלהן לגעת בשותפיהן לשיחה (...)
מה קורה כשאנחנו רבים?
ברור שקשיי התקשורת בינינו מתעצמים שבעתיים כשאנחנו רבים. זה מסביר מדוע הריבים כה מתסכלים (לשני הצדדים) ומדוע הם עלולים להזיק כל כך למערכות היחסים שלנו. אך ייתכן שכמה תהליכים בסיסיים במוח הם שמונעים תקשורת יעילה בזמן ריב. בראש ובראשונה מתגברת הפעילות באמיגדלה, החלק של המוח האחראי לרגשות; ומצטמצמת הפעילות בקליפת המוח הקדמית, החלק האחראי לחשיבה הגיונית ולפתרון בעיות. זאת הסיבה לכך שאנחנו מתקשים להיצמד ליעדים שהצבנו לעצמנו מראש ולנהל ויכוח קוהרנטי; אנחנו מדברים מהלב ולא מהראש. זה נכון לגבי נשים יותר מאשר לגבי גברים, במיוחד נשים שחוו בעבר חוויות לא נעימות דומות לאלה שהן חוות בהווה. זיכרונות של נשים מריבים קודמים עזים ומפורטים יותר מאלה של גברים (...)
אנחנו נעשים דומים יותר עם הגיל
אחד הדברים המעודדים ביותר שקראתי עד כה, על ההבדלים בין דרכי ההקשבה של גברים ונשים הוא שהפער בינינו הולך ומצטמצם עם הגיל (...) הייתי רוצה לחשוב שהדמיון בינינו גובר לא רק מפאת השינויים הפיזיולוגיים החלים בנו עם הזמן, אלא גם משום שאנחנו מבלים את כל חיינו בלימוד זה מזה, ותוך כדי כך נעשים דומים יותר.
אין ספק שכאשר התקשורת בינינו משתפרת, אחת מתוצאות הלוואי המשמחות היא ההבנה שקשיי התקשורת בינינו אינם בלתי הפיכים. אנחנו יכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו אומרים דברים, ואת העיתוי שבו אנחנו בוחרים לומר אותם, ואנחנו יכולים לעקוב אחר תגובות שותפינו לשיחה, ובדרך זאת להמשיך לשפר את הגישה שלנו. בעזרת הבנה ברורה יותר של ההבדלים בינינו, נוכל לפלס נתיב שיעקוף אותם (...). אני מקווה שרכישת התובנות האלה בשלב מוקדם יותר בחיינו תחסוך צער רב לנו ולבני זוגנו.
- הערת העורכת: הפרק מהספר מובא בהשמטות, מפאת קוצר היריעה. מקום שיש דילוג על טקסט מסומן כך: (...)
לפנייה לכתב/ת 
