"אתם לא מיוחדים, ואין לכם סיכוי להיות מיוחדים"

לכל בני האדם יש נטייה לחשוב שהם מיוחדים. כל אדם שונה אומרים לנו, אין טביעת אצבע אחת שדומה לשנייה ועוד שלל אמירות שנשפכות ללא בקרה למוחותינו הרכים בעודנו ילדים על ידי גננות, מורות ומחנכות, כל זה כדי לחזק לנו את הביטחון העצמי ולפתח אינדווידואליזם, עצמאות מחשבתית ומה לא. כל הדברים שממילא נדפקים כשאנחנו מגיעים לגיל 15 ומצטרפים לעדר הפלנל המתעצל. האמת היא שלמרות הכל, כולנו נראים אותו הדבר, חושבים אותו הדבר (תחת קטגוריה כזו או אחרת), והכי עצוב – מרגישים אותו הדבר. כל אחד מאיתנו חושב ברמה כזו או אחרת שהוא מיוחד או יוצא דופן. אז זהו, שלא.

כשזה נוגע לסגנון אישי זה בוטה במיוחד. אם חושבים על זה, בסופו של דבר

 יש מספר מוגבל של חנויות ויצרנים שמהם אנחנו יכולים לרכוש את הבגדים שיעצבו את הסטייל ה"ייחודי" שלנו ויביעו את האמירה ה"ייחודית" שלנו ביחס לעולם. בין זארה לבין בוטיק מעצבים אפלולי אין הרבה הבדל. שמלת מיני שחורה עם כתפיים מחודדות מזארה שווה לשמלת מיני שחורה עם כתפיים מחודדות שעיצב כל אדם אחר.

במיוחד מרתיחה אותי האמירה הרווחת "עליי זה נראה אחרת. עליי זה לא נראה המוני, כי אני לא המונית". את המשפט הזה אפשר לשמוע מהדהד ללא הפסקה בסניפי זארה/קסטרו/מנגו/בלה-בלה ושאר רשתות פופולאריות. אני עצמי אמרתי אותו לא מעט פעמים. אז קבלו טעימת מציאות: אם אנחנו קונות ברשת מסחרית אנחנו המוניות בדיוק כמו שאר הבנות שקונות שם, גם אם בעיניינו הן נראות חסרות טעם וולגריות. כולנו חושבות שהבגדים שקנינו ברשתות הפופולאריות נראים עלינו עדינים ומיוחדים, כאילו נתפרו במיוחד בשבילנו. ואת, אולי את מרגישה שהאופן שבו את המשלבת את הפריטים השונים הוא מה שמייחד אותך, אבל גם זה לא נכון. בסופו של דבר כולנו נכנסים תחת איזושהיא קטגוריה, מהיפסטרים דרך גותים וגיק שיק ועד לסגנון האהוב ספורט-אלגנט.

זה לא עניין כלכלי. זה שאת לא יכולה להרשות לעצמך לקנות בפראדה זה לא תירוץ. טעות מקובלת היא לחשוב שלקנות בפראדה זה יותר מקורי מלקנות

 בזארה. פראדה זה פשוט הזארה של מעמד גבוה יותר. הקונים בסנסט בולוורד עממיים באותה מידה כמו הקונים בהרצל בולוורד. זה נובע מהעובדה הפשוטה שבני אדם הם יצורים עממיים. יכולת ההתבדלות שלהם היא מוגבלת. לכן להגיד לילדים רכים שהם מיוחדים ושונים זאת תופעה חברתית בעייתית שרק יוצרת תסכול ובזבוז משאבים. רק תחשבו כמה ליפסטיק שחור נשפך על בחורה מיוחדת אחת וכמה חולצות יד שנייה פרחוניות התבזבזו על נערות אבודות מגוש דן, כשבסופו של יום כל הגותיות נראות אותו הדבר וכל ההיפסטריות גם. הן מרגישות מיוחדות כשהן נוסעות באוטובוס, כשהן מסתובבות בקניון ובשאר המקרים בהם הן מתחככות באנשים העממיים, כהגדרתן. אנשים שלא חולקים את אותה הדרך להביע את עצמם בדיוק כמוהן וכמו חברותיהן. האמת היא שזה בעיקר פאתטי.

אני בחורה עממית. אני שונה מקבוצת אנשים אחת ודומה לאחרת. בשנות נעוריי, שבמהלכן הייתי בטוחה שאני יוצאת דופן ומיוחדת, דווקא אז התלבשתי

 הכי מכוער. כל בוקר הייתי מפסידה את שעת האפס כי ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. התלבשתי כדי להפגין, כדי להוכיח, וכמובן שהוכחתי בדיוק את מה שניסיתי להימנע ממנו: הוכחתי שאני לא ייחודית מלידה, שאני מתאמצת בחצאית ארוכה ובחולצה מגניבה מיד שנייה, מתאמצת בחצי שיער צבוע סגול.

מוזר שבגיל ההתבגרות כולם מחפשים את עצמם ואת הדרך שלהם שלהגדרתם היא כה ספציפית עד שהיא קיימת אך ורק בחדר נעוריהם האפוף בעשן סיגריות ובריח המצעים שלא הוחלפו. אחר כך, כשהתקופה הזאת עוברת, הם אפילו לא מנסים יותר, הם שכחו בכלל שהם רצו להיות שונים. כשהנעורים נגמרים כולם קונים בזארה ומצביעים לבנימין נתניהו. אולי אם לא היו אומרים לנו מגיל צעיר שאנחנו שונים, אולי אז באמת היינו מנסים לעשות משהו שיבדיל אותנו ולא רק מסתפקים בלהרגיש מיוחדים.

אתם בטח שואלים: ובכן ג'וליה היקרה, לליכוד לא נפסיק להצביע, אבל איך נוכל את הסטייל שלנו בכל זאת להביע? התשובה במקרה הזה פשוטה, אבל כמו כל

 דבר טוב בחיים היא דורשת זמן, מאמץ והשקעה: אי.ביי, אי.ביי, אי.ביי. שם תוכלו למצוא את התיק שחלמתם עליו אבל התפשרתם על אחד (לא ממש דומה) במנגו, שם תוכלו למצוא פרטי וינטג' אמיתיים ולא כאלה שנתפרו במיוחד עבור חנויות בסמטאות אלמוניות. ככל שתחפשו יותר, ככה תבינו מה אתם באמת אוהבים, וגם אם מיוחדים כבר אף פעם לא תהיו, לפחות תהיו מדוייקים.

וזכרו: כולנו שווים אך לא שונים.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com  

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה