שנסיונרית נולדה

היכולת להפוך מחזה בינוני להצגה שעובדת, קשורה, מן הסתם, בכישרונו של במאי ובבחירת שחקנים שגורמים לצופה לדלג מעל למהמורות הטקסט. "פיאף", ההפקה החדשה של תיאטרון באר שבע, היא דוגמה קלאסית למחזה בעייתי שהפך להצגה נהדרת בזכות במאי ומעבד שלא חשש לערוך את הטקסט מחדש - ובכך להציל אותו מעצמו. אבל יותר מכל, בזכותה של שחקנית אנונימית, קטנה בממדים אך ענקית בכישרון, שעשויה מחומרים של כוכבת.

יונית טובי, בוגרת יחסית טרייה של בית צבי, הופכת את קרעי הדמות שמציע המחזה המקורי של פאם ג'מס למשהו שלם, חי ובועט. היא נאבקת על הבמה כאילו מדובר במלחמת הישרדות על חייה. היא הולכת וגדלה אל תוך ממדי המיתוס של הזמרת הגדולה ביותר שידעה צרפת, ומהשנייה שבה היא פותחת את פיה לשיר, אי אפשר שלא להתאהב בה.

טובי ב"פיאף". אישה של קצוות (צילומים: יוסי צבקר) 

יותר משלושים שנה חלפו מאז עלה המחזה בבכורה על הבמה בלונדון. לפני ארבע שנים הציגה לראשונה בישראל הפקה רפרטוארית של המחזה, בכיכובה של רמה מסינגר. מטעמים שונים, היתה תצוגת התכלית של מסינגר רחוקה מלהיות הדבר האמיתי והפכה יותר מכל לבבואה שמתחקה אחר הדמות, במקום להפוך לחלק אורגני מהשחקנית המבצעת.

היא לא היחידה שכשלה לאורך השנים בניסיון להיכנס לדמותה הנערצת והמורכבת של פיאף, אישה של קצוות, יהלום לא מלוטש, זמרת שהחלה דרכה על המדרכה ברובע בלוויל המוזנח של פריז ונסקה גבוה לתהילת עולם. עשתה את זה בין היתר גם השחקנית הצרפתיה מריון קוטיאר, שאמנם זכתה בפרס האוסקר על תפקידה בסרט "La Mome" של אוליבייה דאהן, אבל גם במקרה שלה המשחק היה יותר מנייריסטי מאשר אינהרנטי.

חיה את השיר

משתמשת בכאב כדלק

הטרנספורמציה שעוברת טובי לאורך ההצגה מדהימה. למרות גילה הצעיר היא מצליחה באמצעות שפת גוף מרשימה לעבור בין פרקי חייה השונים של פיאף. המימיקה שלה נהדרת. הצחקוק המגהק שהיה סימן היכר של פיאף, שובה. הפראות הנערית, האנרגיות הבלתי נלאות, הרצינות, החוצפה הבלתי מבוקרת – כולם שם.

הקול של טובי, שאינו מנסה לחקות את פיאף אבל מייצר גוון ונימה דומים שמקורם נובע כאילו מאותו פצע, משאיר את הצופה פעור פה. טובי מבינה מה היא שרה וזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רבים מהזמרים שעשו בשנים האחרונות קריירות בישראל. המפתח להצלחה שלה נובע, כך נדמה, מהבנה אינסטינקטיבית עמוקה שפיאף השתמשה בכאב כדלק לאמנות שלה. היא חיה את השיר. היא השיר. אם להשתמש בציטוט מהמחזה: "הבמה היא עולם שמחייב את העומדים עליו לעניין את הקהל בכל מה שעומד לרשותם". את זה טובי עושה מצוין.

הרבה רגעי קסם

אחת הבעיות המרכזיות של המחזה, שמוזערה בגרסה של אלי ביז'אווי, המעבד והבמאי, אך עדיין נוכחת, היא הפיכת השירים הנבחרים מתוך הרפרטואר האדיר של פיאף לאילוסטרציה של הנרטיב העלילתי. בגרסה הנוכחית, כאמור, התוצאה מעודנת ומכאן יותר טבעית והומוגנית.

אי אפשר שלא להתאהב בה

גם האופי הקצרני של המחזה במקור, מציע מעין אילוסטרציה לביוגרפיה, אבל גם פה, הודות לעבודת עריכה מחודשת, מצליח ביז'אווי להוציא ממנו את המיטב. הבמאי מניח את כל כובד המשקל על כתפיה של טובי מתוך ידיעה שהיא יכולה לעמוד בזה.

להקת השחקנים שמקיפה אותה, ומורכבת בעיקר מהגברים בחייה של פיאף,

עושה עבודה טובה גם עם הפערים בתוך הקאסט בולטים. זו לא הפקה יומרנית ובכך כוחה. היא אפקטיבית ומצליחה לנוע בין הזמנים השונים באמצעים בימתיים פשוטים אבל מתוחכמים. הבמה שעיצב ערן עצמון פשוטה ויפה וההחלטה להעמיד את התזמורת החיה, שמלווה את ההפקה תחת ניהולו המוזיקלי של יובל שפירא, ראויה לציון.

"פיאף", באופן כללי, היא עבודה רצינית, לא מתיימרת וגם בזכות כך היא מעוררת כבוד. אפשר היה להתעקש על ביצועים טובים יותר לשירת הא-קפלה של נערי הקומפניון דה לה שנסון, אבל על הנפילה הקטנה הזו מכסים הרבה מאוד רגעי קסם אחרים כמו ההעמדה של "Bravo Pour Le Clown" עליה חתום גיא אלון, שמצליחה לתפוס במדויק את המקבריות המזעזעת והזיוף שעליו מדבר השיר.