משאל עם - סוף סוף נהיה ככל העמים
במדינות מפותחות כבר ידוע מזמן שהשימוש במשאל אפקטיבי כדי למנוע חקיקה חפוזה שמתקבלת תחת מכבש לחצים
משאל עם וקבלת החלטות ברוב מיוחס הם הליך מקובל בחברות דמוקרטיות העומדות בפני הכרעה על שינוי חריג ואולי אף בלתי-הפיך, כגון ויתור טריטוריאלי.
בניגוד לטענה שרוב מיוחס נועד למזער את השפעת המיעוט הערבי בישראל, טען פרופסור דוד אלעזר, שהיה מומחה לדמוקרטיות מערביות, שמשאלי עם ברוב מיוחס מתקיימים גם בחברות בעלות מיעוטים זניחים, ללא קשר לבעיות גזע.
לעומת המערערים על חקיקת משאל עם במקרים חריגים בטענה שהיא מהווה גזילת סמכויות שלטוניות, יש להדגיש כי הליך זה דווקא מגן על האזרח, על הביטחון הלאומי ועל הדמוקרטיה מפני חקיקה חפוזה שמתקבלת תחת מכבש לחצים מבית ומחוץ, בהשפעת הלך רוח ואירועים חריגים, וברוב זעום ומקרי. רוב זה יכול להפוך למיעוט בטווח הקצר. ההליך מהווה אמצעי בלימה דמוקרטי מול רשות מבצעת (ממשלה) השואפת לגמד את סמכויות הרשות המחוקקת (כנסת) ולצמצם את השפעת הציבור.
הכנסת אישרה:
לקדם את חוק משאל העם
אמנון מרנדה
המליאה אישרה ברוב גדול לקדם את החוק שיחייב משאל עם על החזרת שטחים בריבונות ישראלית. אחרי שאמר שהוא מתנגד - יו"ר העבודה תמך, למרות שההצבעה לא הוגדרה כאי-אמון. "יש לו אחריות כחבר ממשלה", הסבירו מקורביו
דה גול הבין את הסכנה לדמוקרטיה כאשר לא נדרש רוב מיוחס במשאל. ב-1946 אושרה חוקת הרפובליקה הרביעית הצרפתית ברוב של 53%, שמשמעותו הייתה תמיכה של 36% בלבד מבעלי זכות הבחירה. האישור הדחוק הביא את צרפת לסף מלחמת אזרחים ב-1958.
גם בארה"ב, קובע סעיף 4 בחוקה שכל שינוי טריטוריאלי בשטח המדינות מחייב אישור ברוב כפול: בקונגרס בוושינגטון ובבתי המחוקקים של המדינות. סעיף נוסף מחייב רוב מיוחס של 2/3 בסנאט לאשרור אמנות, בריתות והסכמים בינלאומיים. כדי לשנות את החוקה דרוש רוב מיוחס של 2/3 בבית הנבחרים ובסנאט בוושינגטון בנוסף לרוב רגיל בשני בתי המחוקקים, של 3/4 מ-50 המדינות. רוב של 60% בסנאט מהווה תנאי להתחלת דיון בתחיקה שנויה במחלוקת ורק רוב של 2/3 בבית הנבחרים ובסנאט מאפשר ביטול וטו נשיאותי.
בקנדה: סעיף 38 של החוקה מ-1982, מחייב שכל תיקון לחוקה, כולל בדבר שלמות טריטוריאלית, מחייב רוב כפול: 2/3 של בתי המחוקקים בעשר הפרובינציות, ורוב של שני בתי המחוקקים הלאומיים באוטווה.
גם החוקות של נורווגיה, איטליה, ספרד, פורטוגל, סינגפור, טורקיה וונצואלה שוללות כל ויתור טריטוריאלי. לפי סעיף 53 בחוקת צרפת מ-1958 אין לוותר או להחליף שטח ללא הסכמת האוכלוסייה.
הכרעות בנושאי שלום-בית, דמוקרטיה, ביטחון, גבולות ושלום עם שכנינו כרוכות בדרך כלל במחלוקת קשה. ההכרעות משפיעות באופן דרמטי על ערכי-יסוד ועל עתידה הביטחוני, הטריטוריאלי והחוקתי של המדינה. לעתים ההכרעות בלתי הפיכות ובעלות השפעה גורלית, עקרונית, ארוכת טווח ובלתי שגרתית לקיום המדינה, ולכן הן מחייבות רוב בלתי שגרתי, רוב מיוחס.
משאל-עם ברוב כזה במצבים מיוחדים ולא כשיגרה מקדם את מערכת האיזונים והבלמים, שהיא תנאי לדמוקרטיה אמיתית המבוססת על מרכזיות הבוחר (ולא הנבחר, גם אם הוא ראש הממשלה), הפרדת רשויות ומניעת רודנות של הרשות המבצעת.
בנוסף, תורם משאל עם לגבי ויתור טריטוריאלי להעמקת הדיון הציבורי, הוא מחייב הסכמה רחבה ושיקול דעת, מנטרל השפעת גורמים קיצוניים והלכי רוח הפכפכים, מצמצם את סכנת הקרע בעם ומעניק יתרון להגיון על פני הרגש. משאל כזה מהווה מכשול ל"שלום של הרגע ובכל מחיר", מונע אישורי הסכמים בתמורה ל"מיצובישי" ומקדם ביטחון לאומי ושלום בר קיימא.
לפנייה לכתב/ת 
גם בשוויץ. משאל עם
צילום: AFP
מומלצים
