אמנית הרומן, והסיפור

מאיה ערד שוב מסרבת לכתוב בתוך משבצות ספרותיות סגורות; היא התחילה את דרכה ב"מקום אחר ועיר זרה", בספר שהתמקם על קו הגבול שבין שירה לבין רומן. וכעת היא מפרסמת את "אמן הסיפור הקצר", שהוא גם אוסף של סיפורים קצרים, וגם רומן שעוטף אותם, וגם רצף של הרהורים ורעיונות על הז'אנר הספרותי של הרומן, שדוחק בשנים האחרונות את רגלי הסיפור הקצר.

אל אותו חלק מסאי שבספר מביאה ערד ידע נרחב על ההיסטוריה של הסיפור הקצר מן התנ"ך ועד אורלי קסטל בלום, דרך ארנסט המינגווי,  אנטון צ'כוב,  ש"י עגנון, יעקב שטיינברג. ולאורך כל הספר גם משווה ערד בין סיפורים קצרים לבין רומנים, החל מג'יין אוסטין ועד יעקב שבתאי, דרך "אנה קרנינה" ועד "התגנבות יחידים". למעשה, "אמן הסיפור הקצר" הוא גם קורס קצר ומהנה בתולדות הפרוזה ובאפשרויות האסתטיות שלה.

הספר עוסק בשאלה ששום אוהב ספרות לא יכול להמעיט בערכה: למה רבים מעדיפים לקרוא רומנים ומעטים

מעדיפים סיפורים קצרים? ומספר על אדם טהר זהב, סופר ישראלי בשנות הארבעים שלו, שקנה לעצמו שם בעבר ככותב משובח של סיפורים קצרים, אבל בהווה הוא לא כותב.

שתי סיבות שלובות זו בזו גרמו למשבר היצירתי שלו. סיבה ראשונה: ה"רפובליקה הספרותית" כולה מצפה לרומנים, מוציאה לאור רומנים, מתווכחת על רומנים, חוקרת רומנים, ועושה ממחברי רומנים גיבורי-תרבות. וכאשר גוועת הציפיה מן הסיפור הקצר, גוועת גם בתוכו של אדם טהר-זהב היכולת לכתוב. סיבה שניה: אחרי פרידה כאובה מאישה שאיתה חי כמה שנים, מוצא את עצמו אדם מתקרב לגיל העמידה בלי אישה, בלי ילד, ועם חיי רגש וגוף דלים כל כך, שהוא תוהה מהיכן ישאב את האנרגיה כדי לכתוב.

האנאלוגיה שיוצרת ערד בין כישלון בכתיבה לבין כישלון באהבה הוא הצד החלש שבספר; עצם הבחירה באהבה כמטאפורה ליצירה היא שחוקה, והיא גם לא מספקת תשובה לשאלה הספציפית מאוד שהספר שואל. כישלונות באהבה היו תמיד, גם בשנים שבהן סיפורים קצרים זכו למעמד גבוה. גם עגנון של "פנים אחרות" וצ'כוב של "הגברת עם הכלבלב" לא רוו נחת בחיי האהבה שלהם, ככל הידוע לנו, וזה לא הפריע להם לשבות לבבות של קוראים ושל מו"לים.

אנלוגיה בין החיים לסיפורים קצרים

אבל יש למאיה ערד דרך הרבה יותר מעודנת ונבונה לערוך אנלוגיה בין חיים לבין סיפורים קצרים; היא עושה זאת לא באמצעות העלילה "הגדולה" של הרומן, אלא באמצעות תשעה סיפורים קצרים של הגיבור שלה, אותם היא משלבת בספר (וגם מבחינה בדקות רבה בין סיפורים שנכתבו בתקופה פוריה שלו לבין סיפורים שנכתבו בתקופת יובש).

ערד. שוב יוצאת מהמשבצת (צילום: ארכיון משפחתי)

הסיפור הראשון, "סמלת ת"ש", שפתח בפני טהר-זהב הצעיר את שערי הספרות, הוא רק על פני השטח שלו סיפור על אהבה מוחמצת; זה סיפור על חיילת צעירה שחייל חולה סרטן מתיידד איתה כתחליף לאשה שאהב, וליד מיטת חוליו הוריו של החייל טועים לחשוב ש"נועה" - הסמלת שהתיידדה עם בנם - היא "נוגה" שאהבה את בנם. מן הטעות הזאת בונה ערד סיפור יפה ומורכב על הדילמה שיש לנועה אם לגלות להורים את טעותם – גילוי שעלול לעלול לה באובדן הסיכוי לאהבה לגבר אחר שהופיע בחייה.

דומה כי "סמלת ת"ש" מציע לחשוב לא על אהבה נכזבת, אלא על סיבה הרבה יותר מעניינת לתשוקה אל רומנים של כותבים וקוראים. הסיבה היא תחושה עמוקה של אנשים מודרניים שאין להן כלים טובים כדי להכריע בדילמות מוסריות קשות. מרבים אצלנו לדבר על לחצי השוק כגורם לריבוי הרומנים.

אני, כמו מאיה ערד, חושב שהשאלה היא לא למה לא מוציאים לאור סיפורים קצרים, אלא למה קוראים לא רוצים לקרוא סיפורים קצרים. אילו היתה דרישה היה הכסף בא בעקבותיה. מאיה ערד סבורה שהבעיה טמונה לא בעצם העובדה שהגיבור שלה כותב סיפורים קצרים, אלא בשאלה איפה הוא מקצר, איפה הוא עוצר, איפה הוא בוחר שלא להמשיך ולא להאריך.

אדם טהר-זהב סבור שזכותו, ואולי חובתו, לכתוב סיפור קצר שישאיר את גיבוריו, וגם את קוראיו, עם דילמות ערכיות בלתי פתירות. ואולי רוצים הקוראים ברומן לרמוז לסופר שהם מבקשים ממנו להכריע כפי שהם נדרשים להכריע בחייהם. הם סבורים שהוא מתחמק מעצמו, מן הממשות של חייו והחלטותיו, כאשר הוא מסרב לספר לנו אם נועה בחרה להישאר נועה, ולמרר את חייהם המרים ממילא של הורים לחולה אנוש, או להמשיך ולהתחפש ל"נוגה" כדי להעניק חסד-מעט לאחרים על חשבון זכותה שלה לחסד למען עצמה.

הבעיה היא בקורא המודרני?

כך השאלה שמציג הספר בסיפורים השזורים בו הרבה יותר מעניינת מן השאלה שמציגה העלילה הגדולה של הספר: הבעיה של הסיפור הקצר היא לא אובדן התשוקה של הקוראים כלפיו, או אובדן התשוקה של כותבו.

הבעיה היא מה נכון יותר לכתוב על ואל אנשים מודרניים ונבוכי-ערכים: סיפור קצר שנעצר לפני ההחלטות שמקבלים גיבוריו (וכותבו), או רומן שמלווה את קוראיו אל ההחלטות שהם חייבים לקבל בחייהם - חייים שאין בהם פריביליגיה "ספרותית" לעצור את העלילה במקום שנוח לסופר. כך אנחנו נחלצים מן הדילמה, המלאכותית בעיני, בין סיפורים קצרים "איכותיים ואותנטיים" לבין רומנים ש"קורצים לטעם הקהל".

לכן גם לא הטרידה אותי בזמן הקריאה ההתעלמות של מאיה ערד מן ההצלחות המעטות, אבל המרשימות, של כמה מספרי סיפורים כמו של אתגר קרת, אליס מונרו, "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קלווינו, או "דבר קטן וטוב" של ריימונד קארבר.

היא צודקת בגדול גם אם היא מתעלמת מפרטים, והיא צודקת גם לגבי רומנים רבים. אם אני קורא נכון גם את הסיפורים הקצרים של אתגר קרת וגם את הרומן "אלנבי" של גדי טאוב, אני מוצא בשניהם את המצוקה של עולם שאיבד את קני המידה שלו באשר לטוב ורע, נכון או שגוי.

כך גם כשאני עובר מרומן כמו "קרוב" של דרור בורשטיין אל סיפורים כמו "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז - כאן וגם כאן אני מוצא חור שחור של כאוס רגשי וערכי, ורק צורת העיצוב של הכאוס היא קצרה או ארוכה. ועדיין אין זאת אומרת שאני לא כואב את כאבם של מאיה ערד ואדם טהר-זהב, ולא מבחין ברעה שנגרמת לנו מדחיקת הסיפור הקצר על ידי הרומן.

התחיל אצל מטלון

לפני כמה שנים פירסמה רונית מטלון יצירה דומה מאוד במטרותיה (אבל לא בסגנונה) לרומן של מאיה ערד (סוף הסיפור, הארץ, 3.10.05). גם שם היה הנושא התמעטות הסיפורים לעומת הרומנים. גם שם שילבה הסופרת בין מסה הגותית לבין עלילה סיפורית. כמה מן ההבחנות של מטלון דאז למעשה משלימות את ההבחנות של ערד.

מטלון. התחילה את העיסוק בבעיה (צילום: שי איגנץ)

מטלון דיברה על הקשר בין הדחיקה של הסיפור הקצר לבין הדחיקה של השירה. בשני המקרים לטענתה אלה צורות ספרותיות מרוכזות ותמציתיות שזקוקות מאוד להקשר, לסביבה, ולדיון עירני ופרשני. היא גם הצביעה על כך שיחד עם הסיפור הקצר והשירה נעלמה גם מן הנוף הספרותי החבורה שמאחורי כתב העת.

כתבי עת ספרותיים רבים יוצאים, אבל רק מעטים מהם משמשים כבתים משותפים לחבורה ספרותית שמקיימת בתוכה דיאלוג, שמפרשת את הרמזים הספרותיים שלה על פי האסתטיקה שלה, שהמבקר והסופר והמשורר מזינים בה זה את זה.

אני מאמין שנגיע אל הסבר מקיף יותר אם נצרף את ההבחנות הטובות של מטלון אל הבחנות הטובות של ערד: בתחילתה של המאה ה-21 התרחב מאוד מעגל הקוראים של הספרות. התמציתיות של השיר ושל הסיפור הקצר הם תובעניים מאוד כלפי הקורא, והעידון האליטיסטי, שהושג כאשר מעגל הקוראים היה קטן, הוא שיצר לשיר ולסיפור קהל ומשוב ותחושת חיים.

מחירה של המודרניות

ככל שגדל מספר האנשים שרכשו השכלה מספקת כדי לקרוא – גבר גם הצורך של רבים בספרות פחות תמיציתית

וחידתית. איך יענו סופרים על התביעה הזאת שהיא בריאה ביסודה, והיא נוצרה על ידי התרחבות ההשכלה ולא על ידי כוחות השוק? הם יכולים לספק לקוראיהם רק מזון קל לעיכול וחסר חידות (ויש בספר של ערד כמה פארודיות מוצלחות על ספרים קלושים כאלה).

אבל סופרים יכולים גם לקחת בחשבון שמודרניות באה יחד עם הרבה מאוד אינדיבידואליזם, ועם הרבה מאוד בדידות, ועם הרבה קני-מידה ערכיים שנשברו. ערד טוענת שחוסר היכולת של הסופר להציע לקוראיו מינימום של סיוע ערכי היא שעוצרת את הסיפור הקצר. מטלון טוענת שהסיפור והשיר נחלשו בעידן של הפרטת החומר והפרטת הנשמה, וגם הקהילה הספרותית לא מצליחה ליצור בתוכה מינימום של סולידריות והידברות.

נתן זך כתב :"הוא לבדו. משום כך ניתן לומר/ בלי שמץ חשש שטעות בידו". אם נמצא דרכים איך להיות פחות לבד, ולכתוב פחות לבד, אולי נמצא דרכים גם איך להקשיב לסיפורים.