כישלון הציונות האמונית

במהלך הסערה המתוקשרת על שאלת הסרבנות מימין הצהיר הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה, ש"מצווה לשרת בצה"ל". בהקשר בו נאמרו הדברים, אין לראות בהם אמירה אקראית אלא מסר המיועד לא רק לתלמידיו אלא לציבור בכללו. רוב אזרחי ישראל סבורים ובצדק, שהחובה לשרת בצה"ל נובעת דווקא מחוק שחוקקה הכנסת. ישנן מצוות חשובות מאוד כגון שמירת שבת, טהרת המשפחה, צום יום הכיפורים, כשרות וגם תפילין, ציצית ומזוזה. כל אלה אינן מעוגנות בחוקי הכנסת ורק אנשים המקבלים על עצמם שמירת מצוות מתוך בחירה חופשית רואים חובה לקיימן.

האם הרב מלמד התכוון לומר ש"מצווה" לשמור על חוקי המדינה בכלל, כגון: חוקי התנועה, תשלום מיסים, שירות בצה"ל וכד' או באופן מובחן ייחס דווקא לשירות בצה"ל מעמד של מצוה? האם הגדרת השירות, במובחן מחוקי המדינה או שלא, כ"מצווה" מקנה לרב כפוסק, מעמד של פרשן חוקי המדינה מעל למחוקק ולבתי המשפט?

כמו פרופ' ליבוביץ שהאמין בחובת השירות אך קרא לסרבנות ולמרד משום שלפי ערכיו המדינה הכובשת השחיתה את דרכה ואבדה את זכותה המוסרית לדרוש מאזרחיה לשרת בצבאה, כך

הרב מלמד וסיעתו מאמינים במצוות השירות. עם זאת הם משאירים לעצמם פתח לקבוע שהמצווה לשרת בטלה וחובת הסרבנות תחול אם הצבא יידרש לפעול בניגוד לערכים שלהם ויונחה לסגת מחלקי מולדת או לפנות יישובים.

כעשרים שנה ויותר הם מפרסמים "פסקי הלכה" הקוראים לחיילי צה"ל לסרב פקודה לנסיגה מבסיסים ביש"ע ומורים לתלמידיהם לסרב פקודה לפינוי שטח או ישובים. אולם תלמידיהם, חיילים ומפקדים בכל שדירות הפיקוד בצה"ל, חוזרים ומסרבים פקודה לרבניהם וממלאים, לעתים בכאב ובצער גדול, את פקודות הנסיגה והפינוי/גירוש שקבלו ממפקדיהם. הסרבנים הבודדים במהלך פינוי רצועת עזה העידו שעשו זאת ללא קשר לפסקי הלכה ובכלל אינם נוהגים "לשאול רבנים" גם בעניינים אחרים.

יש לתהות מדוע ממשיכים רבנים אלה לפרסם "פסקי הלכה" שאינם זוכים להתייחסות אפילו אצל אלה שחונכו בישיבותיהם? מדוע אינם עושים חשבון נפש על כישלון מנהיגותם?

לא למדו את לקח כשלון המאבק בהתנתקות

קבוצת רבנים זו היו בין הגורמים העיקריים שהביאו לאובדן התמיכה הציבורית הרחבה של רוב הציבור בישראל בהתנגדות לתוכנית ההתנתקות. הם הציבו עצמם בחזית המאבק והחליפו את הסיסמה: "יש לנו אהבה והיא תנצח" בסיסמה: "יש לנו הלכה הדוחה את חוקי המדינה". באיומים בלשון מתלהמת "שלא תהיה מחילה למפני היישובים בעולם הזה ובבא" ובקריאות לסירוב-פקודה באצטלה הלכתית-כביכול, גזרו את כישלונו-מראשיתו של המאבק הפוליטי הלגיטימי. עבור תומכי המאבק בקרב הציבור הרחב כולל רוב הציבור הציוני-דתי הייתה קריאת הרבנים לסרבנות חציית קו-אדום וסיבה לאבדן תמיכתם.

גדולי הפוסקים והציבור החרדי והדתי ברובו ידעו שלקריאת רבנים לסירוב-פקודה אין בסיס הלכתי. רבנים זכאים להיות בעלי עמדה פוליטית ולהביעה ככזו. אבל ניסיונותיהם לעשות שימוש בהלכה ובתורה כדי לשרת את עמדתם הפוליטית נדחה אפילו על ידי רוב אלה השותפים עמם לאותה השקפה. הפינוי הסתיים בכמה עשרות סרבנים שרובם עשו זאת לא מתוך היענות ל"פסק-הלכה" אלא מתוך תחושה אישית עמוקה שאינם יכולים לקחת חלק במשימה שהוטלה עליהם. דווקא תלמידיהם הרבים של רבנים אלה, בכל שדרות הפיקוד בצה"ל, העדיפו כאמור לסרב לקריאת רבניהם ולא לסרב לפקודות הצבא.

קריאות לסרבנות בשם ההלכה כמו גם יוזמות של החתמות רבנים על עצומות המנוסחות כהוראות הלכתיות לממשלת ישראל הזיקו למאבק הציבורי-פוליטי נגד ההינתקות וגרמו לזילות-ההלכה. כשל המנהיגות של רבנים אלה כפול: נזק למאבק שביקשו לקדם ואי קבלה של מנהיגותם על ידי תלמידיהם.

זה עשרות שנים שרבנים וראשי ישיבות נדחקו לקדמת הבמה של המאבק הפוליטי על יש"ע. גם אם הימין החילוני המשיך להתקיים בפועל, למעשה "הצליחו" רבני הימין למחוק אותו מהתודעה הציבורית. ערב הבחירות ניהל נתניהו מאבק איתנים לא לאפשר את בחירתו של מועמד "מנהיגות אמונית" ברשימת הליכוד. היה זה מאבק ההישרדות של הימין החילוני המאבד את תמיכת הציבור הרחב בשל השתלטותה של השפה האמונית על הטיעונים הפוליטיים של הימין. יותר מאשר השמאל הציוני הצליח לשכנע את רוב הישראלים בפתרון שתי המדינות עשו זאת אלה שהשליטו שפה (אמונית) זרה על דרכו הפוליטית של הימין.

המנהיגות האמונית החלה במעין ביקורת עצמית לשאול: "הכיצד זה לא הצלחנו להתנחל בלבבות?!". עצם השאלה הזאת בטעות יסודה: מחצית אם לא רובו של הציבור בישראל נטה אליכם עד כי גבה לבכם. לא פרשתם נכון את עמדת הימין הישראלי. לא הבנתם את דרכו הפוליטית ואת הגבולות והקווים האדומים שהציב לעצמו. בפעולותיכם, בשפתכם, בציונות האמונית שלכם עקרתם במו פיכם את מפעל ההתנחלות שבלבבות.

ציונות אמונית כאלטרנטיבה לציונות מדינית

הציונות "האמונית" היא למעשה ניסיון חינוכי-דתי רב-שנים לתת פירוש חדש למפעל הציוני כולו ולהיסטוריה שלו מתוך טשטוש יסוד הציונות המדינית עליו הוא נבנה והצגתו כמפעל "אמוני". בשלב הראשון הושתתה הציונות ה"אמונית" על ניסיונות להסביר את בניין הארץ על-ידי בוניה החילונים ואת הקמת המדינה במונחים תיאולוגיים-ערכיים של קדושה וגאולה.

הענקת משמעות דתית לציונות המדינית מאפשרת את המעבר לציונות אמונית ללא קונפליקט, מבלי ששתי הגישות יוצגו כסותרות או אפילו שונות. בשלבים הבאים רואים עצמם הציונים האמוניים כממשיכיהם הישירים של החלוצים מחדשי היישוב בארץ. כמו אנשי ההתיישבות העובדת של פעם – הם גם המובילים בהתנדבות ליחידות מובחרות ולקצונה בצה"ל.

הפרשנות של הציונים (הדתיים) החדשים מועצמת בניכוס לעצמם את ההתיישבות ביש"ע בארבעים השנים האחרונות ויצירת האשליה שרבים נטו לאמצה, כאילו הם מחולליו הבלעדיים של מפעל ההתיישבות. בפועל הייתה התיישבות זו פעולה של כל ממשלות ישראל המהוות את המשכה של הציונות המדינית. ההחלטות על ההתיישבות ברובה הגדול, כולל על הקמת יישובי רצועת עזה, היו תוצאה של שיקולים מדיניים משתנים וכך גם ההחלטות על פינוי שטחים מסוימים ופינוי ישובים עם או בלי הסכמים מדיניים. הכרעות הנובעות משיקולים מדיניים עשויות להיות מוצלחות או עלולות להיות הרות-אסון והדברים מתבררים לאחר מעשה.

ההחלטה המדינית על פינוי יישובי רצועת עזה וביצועה בפועל, הגדירה באופן ברור וחד את גבולות הפעולה של המפעל-הציוני, את מסגרת קבלת ההחלטות ואת השפה בה מתנהלים הדיונים לקראת החלטות מדיניות במסגרת זו. השפה האמונית או כל שפת-תרבות יהודית אחרת רלוונטית במידה והן ניתנות לתרגום פוליטי-ריאלי בתיאום עם כל שאר הכוחות הפוליטיים הפועלים במסגרת המשותפת. אף אחת משפות התרבות היהודית איננה יכולה להוות בסיס כללי להחלטה מדינית ולהוויה הפוליטית במדינה. מצב זה נובע דווקא ממוגבלותה של המדינה בתחום הערכים והאמונות בהיותה כלי, חשוב ככל שיהיה, לקיום הלאומי מחד ולקיום הפרט בשלום בתוך חברת בני-אדם מאידך.

תוכנית ההתנתקות היוותה אפוא כשלון גדול לציונות האמונית ואם אכן הביאה לעליית שלטון החמאס כפי שטוענים, גם לציונות המדינית. אולם בעוד הציונות המדינית עתירת ההצלחות והכישלונות, בנויה לספוג זעזועים כל עוד נשמרת המסגרת האינסטרומנטאלית של המדינה,

הציונות האמונית איננה יכולה להרשות לעצמה כשלון ומנהיגיה שהכשילו את המאבק הפוליטי של הימין לא יוכלו למשבר הזהות.

המשבר יעצים תהליכים קיימים: האם רבים מחסידיה של הציונות האמונית בקרב הציונות הדתית יפנו לה עורף ויחיו בישראל כדתיים וכציונים השותפים למפעל-הציוני המדיני תוך הבנת מגבלותיו? האם האנרגיות האמוניות שהיא סיפקה לציבור תומכיה יופנו לכיוון הכתות החסידיות הפוסט-מודרניות או לכיוון חרדי לא-ציוני או לחילון?

מה שמלמד הפולמוס הנוכחי שמנהיגות הציונות האמונית שבויה בעולם המושגים העצמי שלה ואינה בנויה להבין את מקומה במסגרת הכללים של מדינה ריבונית ודמוקרטית. אם תימצא דרך להשתלב במסגרת הציונות המדינית ולדבר בשפתה עשויה להיות לה תרומה גדולה והשפעה מכרעת. אם תתעקש על שיח תיאולוגי מתבדל יהיה גורלה כגורל הקבוצות הפוסט-לאומיות משמאל.