הבלוגריות כבשו את עולם האופנה, ומזל

יכול להיות שהתגובה של טל אלבלנסי-פרבר לתופעת הבלוגריות הייתה רק עניין של זמן. כמו שהיא אומרת בעצמה, השורות הראשונות של התצוגות היו די צפופות

 (לפחות בחו"ל, בארץ סוללת עיתונאי האופנה ממלאת בדיוק את השורה הראשונה) עוד לפני שהידע החדש והלא עיתונאי הפך לחלק משגרת יומנו. וכך, עם גדילת צפיפות האוכלוסין, הפכה עיניהם של עיתונאי ועורכי האופנה צרה יותר ויותר כלפי הבלוגריות השונות. העיתונאיות, שאימצו בתחילת הדרך את הבלוגריות כחלק מעליית העניין הציבורי באופנה, החלו לחוש אי נחת כשמעצבים ויחצנים החלו לפנות אל אותן בלוגריות כאל צינור הפצה ראשון.

האינטרנט עניינו המהירות שבה זורם הידע, וזה בדיוק מה שמספקים הבלוגים. הם נענים למהירות האור ומצליחים להתעלות על הביורוקרטיה והסבך של

 העיתונות המסורתית. מוזר, אם כן, שאלבלנסי-פרבר טוענת כי הידע של הבלוגרים הוא מפוקפק ולא מהימן. כמו כל גוף תקשורת יש לשפוט כל בלוגר לגופו. כשג'ק וז'יל מצלמים את כל באי התצוגות בחו"ל ומעלים את התמונות תוך זמן קצר לבלוג שלהם, הם מצליחים לתפוס את מה שנכון במהירות ששום עין אחרת לא היתה מצליחה. כך קורה גם עם חיית הרשת איי לאב ג'וש, שספק אם יש מי שיכול להתחרות עם אחיזת האצבע שלה על הדופק. גם פטיט לולו היא לא פחות מכר גישה למידע שלא מוצא את עצמו באתרים הרשמיים. אבל לפי הכתבה שפורסמה כאן, בלוגריות הן כמעט רק בנות שמתלבשות ומצלמות את עצמן, ועושות שימוש יתר במילה "מהמם" (עם א' במקום ה').

הביקורת על הבלוגים בעייתית מכמה סיבות. ראשית, הקנאה שמעוררות בכולנו הבלוגריות המפורסמות שמוזמנות לתצוגות הבינלאומיות (ולא משנה אם לשורה הראשונה או לא, כשמדובר בשאנל, עצם ההזמנה מספיקה), אינה משהו שאפשר להסתיר מאחורי טיעונים על טיב התוכן שהבלוגריות מספקות. שנית, הבלוגים אינם טוענים ומעולם לא טענו לאובייקטיביות. בלוג הוא הבמה האישית של הכותב, ואותו כותב בוחר לעשות בה ככל העולה על רוחו.

אבל כל הנאמר לעיל מתגמד לעומת הטענה שהידע האופנתי של הבלוגריות, שלא כמו הידע של כתבי האופנה, אינו אחראי. הן לא למדו את המקצוע, והן לא בקיאות

 בהיסטוריה, ומי שם אותן להביע את דעתן על הקולקציה האחרונה של בלמיין? אני חובבת היסטוריה ידועה, אך בדומה לרוב הקולגות שלי, לא מחזיקה בתואר שני בלימודי אופנה. את הידע שלי רכשתי לאורך השנים, וכשיש לי חורים אני ממלאת אותם במחקר נקודתי ובנבירה בספרים. באופן כללי, ולא רק בתחום האופנה, ככה עובדים עיתונאים. בדומה לבלוגרים, עיתונאים אמורים להיות בעיקר בעלי צמא לנושא שאותו הם מסקרים, צמא שמניע אותם ללמוד את הנושא, לרוב לא דרך הצינורות המקובלים.

לסיכום, אפשר להשתעשע עם העובדה שדווקא טאבי, הבלוגרית שאלבלנסי-פרבר מציינת לטובה, מעוררת תגובות מתרעמות. כעת, החל מהחודש הקרוב היא כותבת טור במגזין הרפרס בזאר, ועיתונאים רבים חוששים למקומם ומעמדם ויוצאים נגד בת ה-13 שהשילוב בין זמן פנוי לבין חיבור לאינטרנט מהיר אפשר לה להיחשף לעולם האופנה כאילו היא מבלה בו כבר שנים רבות. עורכת מגזין אל יצאה בטענה שלקטנטונת אין זכות, ושלידע שלה אין סימוכין. לי לא נותר אלא לתהות אם כל הכותבים בצוות האופנה של המגזין מתהדרים בדוקטורט מ-F.I.T.

בלוגריות אופנה ישראליות, מימין: שלי פלג ("אוסף פרטי"), עפר יגר ("קאפקייקס"), דר משיח ("אפונה")

גילוי נאות: הכותבת היא בעלת בלוג אופנה