בוסניה והרצגובינה: גשר בין תרבויות ולאומים
המדינה הבלקנית, שבה חיים עמים ודתות זה לצד זה, עדיין מלקקת את פצעי המלחמה שהסתיימה בהתערבות המעצמות ב-1995. כיום, עם לא מעט עזרה מבחוץ, שוב מנסים התושבים לקיים חיים של גשר באזור המיוחד הזה שבאירופה. חלק ראשון
"היה לנו הכול, היינו מדינה חזקה ועשירה, חיפשנו משהו אחר ונסוגונו לאחור", אמר סמי, שחזר לארצו לאחר 12 שנים בשיקגו, לשם נמלטה משפחתו בזמן המלחמה. פגשנו את סמי, או בשמו המלא סמיר, בעיר מוסטאר. ערב לפני כן הוא התארס עם חברתו על הגשר המפורסם. אכלנו יחד ארוחת בוקר ושמענו מפיו תיאור די קודר על דת, פוליטיקה, משקיעים זרים שאינם מוכנים להשקיע ושירותי התיירות שאינם נמצאים על סדר היום.
בבית הכנסת החדש בסרייבו פגשנו אנשים שלא חשים בכל הבדל, אבל פגשנו גם את אוגי, שמשם משפחתו אין לטעות ביהדותו, ושמענו את אשר היה לו לומר. האם אוגי פסימיסט או האם חששותיו מהמצב בארצו מוצדקים?
מפת בוסניה והרצגובינה
עדיין חיים את פצעי המלחמה
15 שנה מאז ההתפרקות, ובוסניה והרצגובינה עדיין חיות את פצעי המלחמה: כפרים נטושים, בתים הרוסים, ואנשים שמתגעגעים למה שהיה לפני ועם זאת שמחים ומאירי פנים. הביקור בבוסניה והרצגובינה היה מרתק, בשל המפגש עם האנשים.
הוזמנו לשתות קפה בבית משפחה ליד העיר פוצ'יטלייה, משפחה קשת יום ודלה אבל מסבירת פנים ומקבלת אורחים מזדמנים, טיילנו בסרייבו עם צעירה שאביה קתולי ואמה מוסלמית, ובראש השנה היינו בבית הכנסת הישן מלווים בחבר יהודי שבקושי דובר אנגלית, אך בשעות שטיילנו אתו הבנו הכול.
ובבוקר חג הבייראם שלאחר הרמדאן (המוכר אצלנו כעיד אל-פיטר) ישבנו לשולחן בבית חברינו המוסלמים אלזאנה ובעלה אחמד, שהוא מורה לערבית ואימאם, ושני ילדיהם המקסימים עומר והאנה. ישבנו מול מסך ענק וצפינו בדרשות ששודרו ממסגדים, ואכלנו בקלווה תוצרת בית, כמעשה של יומיום.
הצעירה בסרייבו שהולכת למסגד ולכנסייה יחד (שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
הדרך למוסטאר: בכל החצים מסומן היעד עם ציון 1 ק"מ!
עם שחר חצינו את הגבול מדוברובניק שבקרואטיה, כשפנינו מועדות למוסטאר שבחבל הארץ הרצגובינה. אל העיר טרבינייה (Trebinje) הגענו בשעת פתיחת השוק. הגברים פרקו את הסחורה, ולא עברו דקות ספורות והם פנו לשבת ל"קפה של בוקר" בחברותא. הנשים הופקדו על המכירה. זו החלוקה, הגברים מעבדים את האדמות, ובימי השוק הם פורקים את הסחורה ויושבים בבתי הקפה, והנשים מוכרות.
בימי הביניים שלטה העיר על הדרך מרגוזה (דוברובניק) לקונסטנטינופול (איסטנבול). בעת השלטון העות'מאני נבנתה חומה שהיא היום לבה של העיר העתיקה. כשנשות השוק ראו עד כמה התפעלנו מהגבינות הנעשות ונשמרות בקיבה של כבש או פרה, הן מיהרו לפתוח את הקשרים בחבילה התפוחה, ולהציע לנו טעימה. עוררנו התלהבות לא מעטה. נראה כאילו לא פוקדים את העיר תיירים.
הדרך אל העיר הימי ביניימית פוצ'יטלי (Pocitelj) הייתה סימן לבאות. ידענו היכן היא, שלט ברור כיוון אותנו לשם. רק לאחר הכישלונות החוזרים ונשנים במהלך הימים הבאים, קלטנו את השיטה: בכל החצים מסומן היעד עם ציון 1 ק"מ! לפעמים מדובר בשבעה ק"מ, לפעמים בשניים, ולפעמים אין בכלל שלטים. כך למדנו לרשום את שם המקום באותיות גדולות, נתונים לחסדי עוברי אורח מקסימים להפליא, שתמיד שמחו לכוון אותנו, גם כשלא ידעו ושלחו אותנו לכיוון ההפוך.
"סיר איז מייה", גבינה בתוך עור, במרכז השוק של טרבינייה
פוצ'יטלי הייתה יישוב עירוני היושב על צלע הר היורד עד נהר הנרטבה (Neretva). חשיבותה הייתה במיקומה האסטרטגי על הדרך למוסטאר. העיר יושבה בימי המלך הבוסני סטייפן טורטקו הראשון בשנת 1383, והחומה והמצודה האדירה נבנו בשלבים בתקופה העות'מאנית. העיר העתיקה שזורה מבנים עות'מאניים מאבן, עם לא מעט השפעות ים תיכוניות, כדוגמת הגגות המשופעים והחלונות בבתים. סמטאות ומדרגות מובילות אל המצודה שבראש ההר.
בעיר הקטנה יש רק כ-600 תושבים, ומ-1970 חיים בה אמנים, ופרט לתקופת המלחמה שבה הופצצה קשה ונעזבה - היא מיושבת. מדי שנה בשבוע הראשון של חודש יוני מגיעים אליה אמנים מכל רחבי העולם, כדי ליהנות מהנוף המרהיב ומהאווירה היצירתית.
פוצ'יטלי, עיר מתקופת ימי הביניים ששלטון העות'מנים ניכר בה
בוסניה והרצגובינה משופעות במים; נהרות, נחלים, מפלים ואגמים. מפלי קרביצה (Kravica Waterfalls) נחשבים לאתר חובה, סטינו אם כן מדרכנו ולא הצטערנו. המפל הוא אחד הגדולים בבוסניה והרצגובינה. הוא משתרע לאורך של כ-100 מ', ונופל לאגם טבעי בכמה מפלים, בכל הגדלים. הצמחייה העבותה בשלל צבעי הסתיו, שענפיה קיבלו במשך השנים צורה של נטיפים, משווה למקום הוד מיוחד. האגם משמש לרחצה ולדיג.
מוסטאר: ע"ש הגשר Most שהפך לסימן ההיכר שלה
פירוש השם נובע מן הביטוי "שומרי הגשר". כמה אירוני שדווקא הגשר שעל שמו קרויה העיר הוא אחד המקומות המפורסמים שנהרסו בהפגזות. הגענו לעיר בשעת בין הערביים, ומיד יצאנו לראות את הגשר המשוקם.
בשנת 1557 הורה הסולטאן סולימאן הראשון להחליף את גשר העץ הישן והרעוע שניצב במקום ולבנות גשר אבן. עבודות הקמת הגשר החלו באותה שנה, ולפי כתובת שנמצאה במקום נמשכו עד שנת 974 לספירה המוסלמית, כלומר עד התקופה שבין יולי 1556 ויולי 1557. למעט העובדה הזאת, ידוע שהגשר נבנה על ידי מימר היירודין, תלמידו של האדריכל העות'מאני הידוע סינאן, וכי שני המגדלים שניצבים משני צדיו קדמו לו.
מפלי קרביצה והצורות המיוחדות שנוצרו בצמחייה
שני המגדלים המכונים "שומרי הגשר" (Mostari) הם מגדל הלבייה (Helebija) הניצב בצד הצפוני ומגדל טארה (Tara) בדרומי. ממדיו של הגשר נחשבו ליוצאי דופן בתקופת הקמתו, ובאותה עת הוא נחשב לגדול מסוגו: אורכו 29 מ', גובהו כ-20 מ' ורוחבו ארבעה מ'. לגשר אין יסודות, והוא נתמך על ידי מבנים עשויים אבן גיר המחברים אותו אל הצוקים שמשני צדי הנהר.
אופן הקמת הפיגומים, הדרך שננקטה כדי לשמר את יציבותם במשך שנות ההקמה הרבות, כמו גם דרך העברת חומרי הבניין מגדה לגדה, נותרו כולם בגדר תעלומה. הגשר (Most) העניק את שמו לעיר, והוא מופיע על סמלה והפך במשך מאות שנים לסימן ההיכר שלה.
במלחמת בוסניה ראו הסרבים והקרואטים בגשר וברחובות העיר העתיקה שסביבו סמל בוסני-מוסלמי, והם הפגיזו את הגשר שוב ושוב. בשנת 1992 נפגע הגשר מהפגזות הכוחות הסרביים, ובנובמבר 1993 הוא הופל לנהר.
הגשר שוקם ונבנה שוב על ידי חברה טורקית תחת חסותו של ארגון אונסק"ו ובמימון בין-לאומי. צוללים צללו שוב ושוב לעמקי הנהר והעלו 140 אבני גיר מהגשר. האבנים הונחו על פלטפורמה בגדה, נבחנו ומוספרו. כל אבן נבדקה כדי לראות איפה ניתן לשלבה.
הגשר הישן. בשנת 1557 הורה הסולטאן סולימן המפואר על בנייתו
1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת עוצבו בהתאם לתכנית, והגשר נפתח מחדש בטקס חגיגי ביום 23 ביולי 2004. בשנת 2005 הוא הוכלל, עם הרחובות הסמוכים לו וכמה מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר.
הגשר הישן לא היה הגשר העות'מאני הראשון בעיר, קדם לו "הגשר העקום" - קריבה קופרייה. הגשר על ערוץ רבובוליה נבנה ב-1558, אף הוא גשר בעל קשת יחידה, דומה להפליא לגשר הישן, אבל קטן יותר: אורכו פחות מתשעה מ' וגובהו 4.14 מ'. יש אומרים שבנייתו הייתה חזרה גנרלית לקראת בניית "אחיו הגדול". היום הגשר נחבא בין בתי קפה רבים.
אחד המנהגים העתיקים - קפיצה למי הנהר
שלושה ימים טיילנו במוסטאר. ביקרנו בגשר בשעות הבוקר, בשעות היום ובערב, ואף על פי שעונת התיירות הבוערת כבר חלפה, זכינו לצפות באחד המנהגים העתיקים - קפיצה למי הנהר. כ-100 שנים לאחר הקמתו של הגשר החלו צעירי העיר לקפוץ מהגשר (שגובהו כזכור, 20 מ' מעל פני המים), אל מימי נהר הנרטבה.
העדות הראשונה למנהג זה היא משנת 1664. בשנת 1968 לבש המנהג צורה של תחרות רשמית שהתקיימה מדי שנה בקיץ, וגם לאחר הריסתו של הגשר, בשנת 1993, המשיכו התחרויות מפיגום שהוצב במקום שבו ניצב הגשר. ראינו מרחוק בחור גברתן בבגד ים ומסביבו קבוצת תיירים. מיהרנו למקום במצלמות שלופות ואיחרנו את המועד בשניות, כשהגענו לגשר הוא כבר שחה להנאתו בנהר.
במוסטאר ניכרים היטב פגעי המלחמה. ההרס בולט ומשווה לעיר מראה עגום, אך העיר בעצם תוססת. על סימני המלחמה, שבה נהרגו יותר מ-100 אלף אזרחים, מנסים האנשים שעמם קשרנו שיחות לרגע לכסות בהבעה אופטימית.
גשר בעיר קונייץ. במדינה עשרות גשרים מהתקופה העות'מאנית
"אין הבדל בין האנשים", אמרה לנו הבת של בעלת המלון הזעיר שבו התאכסנו, "באוניברסיטה כולנו לומדים יחד, ויש לי חברים מוסלמים ויהודים". נראה לי שאת היהודים היא הכלילה לכבודנו, אבל ההבעות האופטימיות והמענה הקליל נראו לי יותר כרצון "להגן" על המולדת מפני מה שיגידו התיירים. בשיחות ארוכות ועמוקות יותר מתגלים חשש וחוסר אונים, ביקורת קשה על השלטון וחוסר ביטחון בנוגע למה שצופן בחובו העתיד.
בדרך לסרייבו: מקומי שמספר בדיחות באנגלית
בבוקר נפרדנו ממוסטאר. כשישבנו על המפות בבית קפה, על בורק חם וקפה מר, ידענו שכנראה נמשיך שוב ושוב לתעות בדרכים, בשל הסימון הגרוע. שוב הכנו שלטים קטנים עם שמות המקומות, ואז הציץ לעברנו יושב השולחן הסמוך, דובר אנגלית, שחייך וסיפר לנו בדיחה:
"בבוסניה והרצגובינה יש כארבעה מיליון תושבים, מהם כמיליון שרים", וכך הם צוחקים על עצמם: "ברור שיום אחד גם תורי יגיע. אז אדאג לתיירות".
שלושה נשיאים מתחלפים כל שמונה חודשים: אחד בוסני מוסלמי, אחד בוסני קרואטי ואחד בוסני סרבי. לכל אחד מהם מנגנון רחב של שרים, סגני שרים, אנשי מינהל, פקידי מחוזות, ויש יותר מ- 25 מפלגות. יש אמנם רק ראש ממשלה אחד, אבל גם סביב בחירתו מתעוררות לא מעט בעיות, אז מה הפלא שלא מצליחים להזיז ולקדם דבר?
כ-15 ק"מ דרומית למוסטאר, על גדת נהר הבונה (Buna), שוכנת העיירה בלאגאי (Blagaj). העיירה התפתחה מאוד בזמן השלטון העות'מאני בהרצגובינה, בתחילת המאה ה-16. בעיר נותרו כמה מבני ציבור עות'מאניים אופייניים. מקורות נהר הבונה הם בנקרה בסלע ענק המתנשא לגובה 200 מ'. בסמוך לו נבנה במאה ה-15 מנזר לדרווישים מתבודדים, למגורים ולימודים.
מנזר הדרווישים בבלאגאי. לא חסר לנזירים דבר, החל משירותים ועד לחמאם
בקומה השנייה מרפסת המבטיחה מראה מלא הוד של הנקרה: הנהר היוצא, הסלע העצום, והיונים העפות - נכנסות ויוצאות. הבניין הבנוי עץ על מכלול חדריו משמש היום מוזאון. בכניסה חולצים נעליים, ומאחר שהמקום קדוש התבקשתי לעטות על ראשי צעיף.
עיר המתים של רדימליה (Radimlja), שנמצאת בדרך לעיר סטולאץ' (Stolac), נחשבת לאחד האתרים החשובים בבוסניה והרצגובינה. בשדה רחב ידיים פזורות 122 מצבות מהמאות ה-12 - 15. המצבות מאבן גיר, מעוטרות בשלל עיטורים בעלי מוטיבים שונים: דמויות אנשים ונשים בפעילויות שונות, כגון לחימה וציד, דמויות של אנשים רמי מעלה, סמלים שונים מחיי הטבע, גפנים, כוכבים, שמש וירח, חיות וקישוטים. על חלק מהמצבות יש כיתוב, וחוקרים זיהו את השמות, דבר שאפשר לתארך את המצבות.
עיר המתים הזאת השפיעה על המשורר הלאומי הבוסני מאק דיזדאר (Mak Dizdar), יליד סטולץ' (1917-1971). ספרו "הנמים באבן" הוא אוסף בלדות שבהן הוא מנסה לתאר באמצעות מטפורה, דרך איש בוסני הנם ליד אבן מימי הביניים, את ההיסטוריה, האמונות והגורל.
השיר הסוגר את הבלדות, אף על פי שנכתב הרבה לפני המלחמה שקרעה את ארצו, מתאים גם לימינו, ויש בו, לפי הבנתי, תחושה של כישלון, תחושה שמעבר לחיוכים האופטימיים יש הנותנים לה ביטוי גם היום.
מישהו שואל בהתגרות; מי, מה, איפה, סלח לי, איך הבוסניה הזאת, אמור לי. ומיד באה התשובה: הייתה, סלח לי, ארץ בוסניה; ענייה, צחיחה, קרה וקפואה ומעבר לכך, סלח לי, גאה ומלאת חלומות.
- הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר של הירחון "טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
