מונגוליה: מסע בין ערבות פרא ונוודים מסבירי פנים

מונגוליה היא המדינה היחידה בעולם שתושביה הם נוודים באופן רשמי. רוב המונגולים חיים עד היום על פי אורח החיים הקדום של אבותיהם.

העשב הוא מקור החיים שלהם - ממנו ניזונות הבהמות ומן הבהמות האלה ניזונים הנוודים. כדי להזין את בעלי החיים הם חייבים לנדוד ממקום למקום, וצמיחת העשב היא המתווה העיקרי של דרכם. למעלה מ-40 אחוז מתושביה של מונגוליה הם נוודים שוכני גרים (גר - אוהל נוודים מונגולי).

גרים - אוהלי הנוודים של המונגולים (צילומים: אריה דהן, טבע הדברים)

במחצית יולי 2009 יצאנו קבוצה של 15 חברים הרפתקנים למסע שטח מופלא בין ערבות פרא ונוודים מסבירי פנים. את המסע התחלנו מעיר הבירה אולן בטור - עיר הבנויה לאורך נהר טול (Tuul) והרים סביב לה. יש בה שיכונים רבי קומות בסגנון קומוניסטי, ובשולי העיר גרים עדיין תושבים באוהלי לבד. פרנסי העיר מנסים בשנים האחרונות לשפר את חזותה ולבנות בניינים רבי קומות ומרכזים מסחריים בסגנון מערבי.

עם הנחיתה מבייג'ין יצאנו לסיור קצר בעיר, בכיכר המרכזית שעליה חולש פסלו של אבי המונגולים ג'נגיס חאן, במוזיאון הטבע, ולקינוח צפינו במופע פולקלור בבית האופרה. אחרי לינת לילה השארנו את עיר הבירה מאחור והמשכנו עם רכבי 4X4 למונגוליה האחרת, הפרוסה במרחבים עצומים, מהשוממים בעולם.

רועים מקומיים. רוב המונגולים חיים על פי אורח החיים הקדום של אבותיהם

היציאה מאולן בטור לכיוון מערב הייתה על הכביש הסלול היחיד במונגוליה, שעד מהרה הפך לדרך עפר, נתיב מסענו במהלך עשרת הימים הבאים. עצרנו בחרחורין, הנקראת בשפה העתיקה - קראקורום, אשר שימשה עיר הבירה של האימפריה המונגולית בימי שלטונו של ג'נגיס חאן.

שם הוכתרו החאנים המונגולים עזי הנפש, וממנה ניהלו את עסקי הממלכה האדירה בעולם העתיק. ערכנו ביקור קצר במנזר ובשרידי העיר העתיקה. ביציאה מהאתר עמדו כמה מקומיים שהחזיקו בידם עיט זהוב. המונגולים משמרים את המסורת העתיקה שלהם, ובין השאר את המנהג העתיק של ציד באמצעות עיטים.

שלפנו את המצלמות לקראת המפגש הראשון עם הנוודים

המשכנו בנסיעה בערבות המוריקות, חולפים על פני עדרי כבשים, עזים, פרות, יאקים ומקבצים של עשרות סוסים (מספר הסוסים במונגוליה גדול יותר מפי שניים ממספר התושבים). מרחוק התגלו לעינינו בקתות הנוודים עגולות הכיפה, בוהקות כמו פטריות שמפיניון לבנות.

היאק, בהמת הבית המפורסמת של המונגולים, מספק חלק נכבד מצרכיהם

אמנון אנג'ל, "קצין המבצעים" של הקבוצה, העביר הודעה בקשר לרדת מהדרך לכיוון הבקתות. שלפנו את המצלמות לקראת המפגש הראשון עם הנוודים. מירגה, המדריכה המקומית, ניגשה לאחד מבני המשפחה וביקשה רשות להכניס את החבורה לביקור בתוך הגר. היא נענתה מיד בחיוב, כמנהגם של המונגולים מסבירי הפנים. סביר להניח שלא היינו קבוצת המטיילים הראשונה שחלפה על פני הגר ונכנסה לראותו, ונראה שהם מפיקים הנאה מן הביקור לא פחות מהמטיילים.

מבנהו של הגר מעוגל, ויש לו שלד עשוי לבידי עץ שעליו מותחים יריעות לבד ובדי קנבס לבנים. במרכז כל גר ניצב תנור המוסק בשברי עצים ובגללים, והוא מרכז החיים של הגר ואמצעי החימום היחיד. בכירה שמעליו מבשלים את כל הארוחות, מרתיחים את החלב ומכינים את הצ'ה.

הגר: מבנהו מעוגל והוא נשען על לבידי עץ שעליהם יריעות לבנות של קנבס

הרהיטים היחידים הם שידות עץ צבעוניות שעליהן תמונות המשפחה ופסלוני בודהה, כמה מיטות מתכת ומזרנים. אין שירותים וגם לא מקלחת. את המים מביאים מהנחל הסמוך ואת הצרכים עושים בטבע.

כשמגיעה העת לנדוד עם העדרים למקום מרעה חדש, מקפלים את היריעות, מפרקים את הגר ומעמיסים את תכולתו על עגלה הרתומה ליאק או על גמל דו-דבשתי הנפוץ במונגוליה.

נווד מונגולי עם גמלים שעליהם הועמסו הגרים שניתנים לפירוק בתוך שעות

שיטת חליבת הסוסות המונגולית: הסייח מעורר את הפטמות

לאחר האירוח המנומס בתוך הגר, יצאנו לראות את חליבת הסוסות (מחלב הסוסות הם מכינים את האייראק שממנו מפיקים את משקה האלכוהול).

שיטת חליבת הסוסות היא פשוטה. במשך הלילה כלואים הסייחים במכלאה קטנה כדי שלא יינקו. עם בוקר מביאה האישה את הסייח אל אמו, שמתחיל לינוק ומעורר את פעילות הפטמות, ואז היא מרחיקה אותו מן הפטמות אבל משאירה אותו צמוד לאם כדי שזו תהיה רגועה, והיא עצמה מתחילה בחליבה. כשהיא מסיימת לחלוב היא מחזירה את הסייח כדי שיסיים לינוק.

נפרדנו לשלום מהמשפחה ועל רקע השמש השוקעת המשכנו בדרכנו אל הגר קמפ (מחנה אוהלים לתיירים בדיוק כמו האוהלים של המקומיים), הסמוך לנהר אורחון, ללינת לילה. אורחון הוא אחד הנהרות הגדולים במונגוליה. הוא זורם ונשפך לימת באיקל שבסיביר הרוסית.

כדי לגרום לסוסה לייצר חלב, נותנים לסייח לינוק ורק לאחר מכן חולבים אותה

לפני שפרשנו לשינה הזמינו אותנו בעלי הקמפ להיכנס לאוהל גדול המשמש כחדר אוכל, ולהאזין למוסיקה מקומית בביצוע חמישה נגנים שניגנו בכלי מיתר מונגוליים מסורתיים. הכינור המונגולי הוא דו-מיתרי ובקצהו מגולף ראש סוס. אחד הנגנים סלסל בקול גרוני שיר על ערבות, והכינורות ליוו אותו בצלילים עגמומיים. בין קטעי המוסיקה הדגימו נערות גומי את גמישותן.

לפני שהספקנו להבין מה קורה, נתחי הבשר הונחו בסיר

עם בוקר המשכנו דרומה לאורך גדת הנהר, בדרכנו למפגש נוסף עם נוודים. אחרי נסיעה של כשעתיים עצרנו לביקור במנזר טובהון, מנזר ייחודי ואולי המעניין שבמנזרי מונגוליה. הוא בנוי ממערות טבעיות באבן גיר ומצריפים רעועים מעץ, ושימש מקום התבודדות לזנבזר - ממייסדי הבודהיזם המונגולי. טיפסנו לפסגה שם הוא ניצב, כשגשם ניתך על ראשנו. ממרומי המנזר השקפנו אל עמק הנהר שנפרס לרגלינו, ועל היערות המחטניים הסובבים את העמק.

עגלת משא עשויה עץ שנרתמת ליאק, כמו בימיו של ג'ינגס חאן

אם בזמן העלייה נרטבנו מהגשם, בזמן הירידה החלקנו בבוץ שהוא הותיר אחריו. המשכנו דרומה עד למפל האדום. בזמן שהלכנו למפל, ובזמן שנפגשנו עם התושבים שגרו לצדו, התארגן הצוות המונגולי שליווה אותנו (חמישה נהגים, מדריכה וע' מדריכה) לארוחת צהריים.

הנהגים ניגשו למכלאת הכבשים של המקומיים, בליווי בעלי הבית, ולאחר ששילמו שלפו כבשה. לפתע אחד מהם השכיב בהינף יד את הכבשה על האדמה, כשהאחרים אוחזים ברגליה, נטל בידו סכין חדה ולפני שהספקנו להבין מה קורה, היו מונחים בסיר הגדול נתחי הבשר...

צאן ובקר פזורים במרחבים האין סופיים של הערבות המוריקות

המתת הכבשה נעשתה במומחיות רבה, כך שהיא אפילו לא הספיקה לפעות. נשארנו המומים מהמראה. אני ויתרתי מראש על אכילת הבשר. בתום ארוחת הצהריים המשכנו דרומה אל הגר קמפ הבא ללינת לילה.

מונגוליה - תעודת זהות:

• מונגוליה היא ארץ חסרת מוצא לים, התחומה בין סין בדרומה לרוסיה בצפונה, ומשתרעת על שטח של כ-1,566,000 קמ"ר (כשטחה של מערב אירופה).
• גובהה הממוצע מעל פני הים הוא 1,580 מ'. האקלים בה נוטה לקיצוניות. בחורף הטמפרטורות יורדות עד 30-40 מעלות מתחת לאפס, ובקיץ החום מגיע לעתים עד 40 מעלות (בעיקר במדבר גובי).
• אוכלוסייתה מונה כ- 2.7 מיליון נפש, כ-40 אחוז ממנה הם נוודים שוכני אוהלים.
• בירתה היא אולן בטור, והדת השלטת בה היא בודהיזם טיבטי.
• זוהי ארץ בעלת נופים רבגוניים: ערבות, מדבריות, הרים, נחלים ומאות אגמים.
• איך מגיעים: הדרך הטובה ביותר היא בטיסה מבייג'ין לאולן בטור. אפשר לטוס גם ממוסקבה.
• מתי לטייל: העונה המומלצת לטיול היא מיולי עד ספטמבר, אז הטמפרטורות נוחות יחסית.
• ויזה: ישראלים אינם זקוקים לאשרת כניסה לשהייה עד חודש ימים.
  

• הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר של הירחון "טבע הדברים"