פוזל, קירח, פיסח, ובנוסף לכל גם דורס חתולים
פגישה עיוורת עם גבר עם קול בס מסוקס. אפילו לא עולה בדעתי לבקש שישלח תמונה במייל, הוא פשוט חייב להיות חתיך הורס עם קול כזה. מה כבר יכול להשתבש? אז זהו, שכל מה שיכול, וגם מה שלא הייתי מאמינה שיכול. ערב מבטיח שנגמר בקטסטרופה
יום משעמם במשרד. אני עונה לטלפונים, מדפיסה, מתייקת, מפהקת. הטלפון שוב מצלצל. אני עונה. קול בס גברי וסקסי בצד השני, יש לו גוון מיוחד, מזכיר את בארי ווייט. הוא מלטף וקטיפתי ועם זאת מסוקס. נעים, אבל גם סמכותי, כל מה שאשה רוצה. פתאום אני הופכת לערנית מאוד. הבס מבקש את הבוס.
לשמחתי, הבוס שלי לא במשרד כרגע. אני מנצלת את ההזדמנות לפתוח בשיחה עם הבס, והדמיון שלי מתחיל להפליג למחוזות רחוקים. באופן אוטומטי הקול הזה מתחבר לי לגבר גבוה, בנוי היטב, כהה שיער עם מבט מסתורי, לבוש טוב מצד אחד אך מגדל זיפים מצד שני. סוג של זורו מודרני, רק בלי המסיכה.
מתברר שהוא עורך דין שמייצג לקוח שלנו. אמא שלי תאהב את זה. הוא אוהב את העבודה שלו. נפלא. השיחה ממשיכה. אני מחמיאה לו על קול הבס שלו, הוא מגרגר בהנאה ואומר שהרבה נשים אוהבות את הקול שלו. הוא רווק ופנוי. אני כולי אושר, ומרוב אושר אני משתיקה בכוח את הפולנייה שחיה במוח שלי ונוטה להתפרץ לחלומות שלי: "אם הוא עורך דין בשנות ה-30 לחייו וחתיך כמו שאני מדמיינת אותו – איך לעזאזל הוא עדיין פנוי?!"
"בטח לא היה לו מזל, כמו שלי לא היה", עונה הבחורה השנייה שחיה במוח שלי. היא הרבה יותר נחמדה ואופטימית מהפולנייה.
"אין מצב! אם הוא עדיין רווק, בטח יש לו סיבה טובה!" עונה הפולניה ונעלמת בזעף וטריקת דלת לתוככי התודעה.
הבחורה הנחמדה ממשיכה לשוחח עם הבס. הבס מחליט להיות נועז ומציע פגישה. מובן שאני מסכימה מיד, אפילו לא עולה בדעתי לבקש שישלח תמונה במייל, הוא פשוט חייב להיות חתיך הורס עם קול כזה.
הפגישה נקבעת לאותו ערב. אני כולי נרגשת. בבית אני לובשת את היפה בשמלותיי, עולה על עקבים, מתאפרת, מתבשמת. טלפון, זה הוא, מחכה לי למטה. אני ממהרת לזרוק על עצמי ז'קט מחוייט, מבט אחרון במראה לוודא שאין ליפסטיק על השיניים, והנה אני בחוץ.
הוא לא רק נראה זוועה, הוא גם אידיוט
בחנייה אני מתקרבת למיצובישי הלבנה שלו. "שימי לב!" זועקת הפולנייה, "הוא לא טורח בכלל לחכות מחוץ לרכב. איזה מין גבר זה? ג'נטלמן הוא לא!" אני משתיקה אותה, פותחת את הדלת, מתיישבת ומפנה אליו מבט. באותו רגע אני רוצה שמישהו יתקע לי כדור בראש. לא חתיך ולא נעליים. הכרס משתפלת לה מתחת לחגורת הבטיחות ומאיימת להתפרץ החוצה מהמכנסיים. לא רק שאין לו שום דבר נעים בפנים, הוא אפילו קצת פוזל.
אני מציצה בשיער שלו. נראה שדווקא יש לו שיער יפה, אבל אז אני קולטת, מבצבצת מאי שם, כיפה. ועוד איזו כיפה – בקוטר תחתית של כוס, כאילו שהוא עושה טובה למישהו בזה שהוא שם אותה. בחיים שלי לא ראיתי כיפה כל כך קטנה. ואז אני מתחילה להבין – היא מסתירה בדיוק, אבל בדיוק, את הקרחת הקטנה שמציצה מתחת. שלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד שמנים, מקריחים, חובשי כיפה, ואפילו לא נגד פוזלים. אבל כשהכל בא בחבילה אחת והציפיות שנבנו קודם היו כל כך גבוהות – זה קצת יותר מדי בשבילי.
דווקא ברגע הזה הפולנייה נחלצת לעזרת הבס ונוקטת פתאום גישה הומנית מתחסדת: "טוב, אולי הוא לא נראה משהו אבל בכל זאת הוא עורך דין. תני לו הזדמנות, יכול להיות שיש לו אישיות ממש נעימה ומלבבת, אולי הוא אינטליגנטי ואיש שיחה מלבב". ודווקא אז אני מחליטה כן להקשיב לפולנייה. אני מחייכת, מתעניינת בעבודה שלו, מנסה ככל יכולתי להיות סימפטית.
איזו טעות. ההתנהגות הזאת מעודדת אותו לצאת מגדרו ולהוכיח שהוא לא רק נראה זוועה, הוא גם אידיוט. אנחנו מגיעים ליעדנו, בית קפה בפארק. הוא מציע שלא נכנס לבית הקפה אלא שנעשה סיבוב. הרעיון לא מוצא חן בעיניי. כדי לעודד אותי הוא טופח קלות על ישבני. אני בתגובה נכנסת ללחץ ודורשת שייקח אותי הביתה. הוא נכנע מיד, מתנצל על ההתנהגות שלו ולוקח אותי לבית הקפה. תוך שאנחנו נכנסים אני קולטת משהו מוזר בהליכה שלו.
אני מתעכבת לרגע מאחוריו ו... כאילו שכל החוויה עד עכשיו לא הספיקה לי, מתתבר שהוא גם פיסח. מתוך נימוס אני מתיישבת מולו בשולחן. תחת אורות בית הקפה שממוקמים כמו זרקורי אימים מעל השולחן שלנו, אני קולטת את מכלול המציאות שיושבת מולי ולא מוצאת בו דבר חינני אחד, לא במראה החיצוני ולצערי גם לא באישיות שלו.
קיוויתי שאחרי הכל אולי בכל זאת יהיה מעניין לדבר איתו. לא מעניין ולא בטיח, היה משעמם בטירוף. כשהקפה מגיע, אני גומעת אותו בשלוק אחד. זהו, אפשר ללכת הביתה, אבל הוא לא סיים, מלהג הלוך ושוב על עבודת הקודש שהוא עושה במשרד וכמה כולם אוהבים ומעריכים אותו ואיזה תותח הוא. אני מתחילה לנקר לו מול הפרצוף מרוב שעמום.
אם אני מצליח אני עושה רוורס כדי לוודא הריגה
בסופו של דבר הוא מבין את הרמז, בדרך הביתה המתח מתחיל להתפוגג. אני בדרך לביתי, למבצרי. הסיוט נגמר!
אז זהו, שבשבילי הוא רק מתחיל.
הוא מדבר עוד קצת על עצמו, ואני מתוך נימוס שואלת מהם תחומי העניין שלו. "תחומי עניין?" הוא בוהה בי. "כן, אתה יודע. יש לך תחומי עניין, תחביבים למיניהם?" אני מבהירה תוך כדי שאני מחניקה פיהוק. הוא שותק רגע ואז עונה: "כן, יש לי תחביבים. אני מאוד אוהב לדרוס חתולים. אם אני רואה אחד בכביש אני נותן גז ומקווה שהחתול הזה לא מהיר מספיק, ככה שייצא לי לדרוס אותו. ואם אני מצליח, אז אני עושה רוורס, רק כדי לוודא הריגה".
שתיקה.
אני מביטה בו ומקווה לראות חיוך בזווית הפה. לגלוג בעיניים. משהו.
אין שם כלום. הוא דיבר על זה כאילו שהוא שהוא קורא לי רשימת קניות מהמכולת. אני צוחקת. "כן, בטח. נורא מצחיק". עכשיו הוא בוהה בי. הוא לא מבין מה מצחיק. ואז אני קולטת שהוא רציני לגמרי. הדופק שלי מתחיל לתפוס תאוצה, הנשימה מתקצרת. אני זועקת בתוכי פנימה: "אמאאאאא!!!" ולא מצליחה להוציא הגה. וכאילו בשביל לסיים את המחזה הגרוטסקי הזה, הוא שולח יד לירך שלי (הייתי חייבת ללבוש שמלה?!) ומתחיל למזמז אותה.
זהו, עד כאן. ההצגה מבחינתי נגמרה. לפתע אני הופכת להיות נינג'ה, מזנקת החוצה מהרכב (למזלי, הספקנו להגיע אליי הביתה, והוא בדיוק עצר), דופקת סלטה על המדרכה, קמה בזריזות על הרגליים ופורצת בריצת אמוק מטורפת כשבראשי סדר הפעולות הבא: לרוץ הכי מהר שאפשר תוך שליפת מפתחות הבית מהתיק, להכנס הביתה, לנעול את הדלת בכל המנעולים, ולבסוף, לכל מקרה גם לחסום את הדלת עם הארונית. וכל זה כשברקע אני שומעת אותו צועק: "היי! לאן את בורחת? אני אתקשר אלייך מחר!"
עכשיו אני כותבת את המילים האלו וצוחקת. חשוב ללמוד מכל חוויה שעוברים, גם אם היא לא סימפטית במיוחד. אני יודעת שמהניסיון בדייט הזה, המחריד, קיבלתי דבר או שניים. הוא לימד אותי לא לפתח ציפיות מוגזמות, לבקש תמונה גם אם יש הרגשה שזה מיותר, ולהצטייד בשוקר חשמלי - לכל מקרה.
לפנייה לכתב/ת 
