ממשיכה את דרכו

המשוררת אסנת איטה סקובלינסקי יצאה עם מעט כסף בכיס, עותק מהספר והמון תקוות בעקבות "בדרכים" של ג'ק קרואק, כדי לעבור את אותן "דרכים" יותר מחמישים שנה אחרי. בסדרת כתבות מיוחדת היא תדווח ל-ynet על חוויותיה

"כולם רוצים להגיע לסן פרנסיסקו ובשביל מה? למען השם ועלי אדמות בשביל מה? בשביל הכיף, בשביל ריגושים, בשביל משהו שבוער בלילה" (קרואק, מתוך "בדרכים")

תחנה ראשונה - סן פרנסיסקו

הייתי נרגשת מכדי להירדם. בלובי ישב מייקל, מולו ערימה של פחיות בירה ריקות. "אני חייבת סיגריה", הכרזתי, "גם אני" השיב. השעה היתה חמש לפנות בוקר. בסן פרנסיסקו אין קיוסקים שפתוחים כל הלילה. נכנסו לבר הביטניקי שמעל החנות. ישב שם לקוח בודד.

אין קיוסקים שפתוחים כל הלילה (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)

"אפשר לקבל סיגריה בבקשה?" שאלתי אותו. "לא, אי אפשר", ענה הפוץ. מייקל ואני התגלגלנו שיכורים במורד הגבעה ובסופה נפתחה חנות עיתונים שמכרה לנו את הטבק הנחשק. עלינו חזרה למעלה, נכנסו לבר, הנחתי ליד הפוץ סיגריה משלי ומייקל ביקש גינס, הברמן סירב להגיש אלכוהול למייקל המתנדנד, אז ביקשתי אחת בשבילי ועלינו לקומה השנייה.

"את רואה את הכסא הזה?" אמר מייקל והצביע, "זה הכיסא של ג'ק קרואק". בחנתי את השולחן בהערכה ואמרתי לו: "בו נשב בשולחן ממול, זה יהיה השולחן שלנו".

"עם עותק מהספר, מעט כסף והרבה תקוות"

את קרואק ובני דורו לא מצאתי בסן פרנסיסקו וגם לא היה לי צורך למצוא, החיפוש אחריהם היה המסע. ב-1947 קרואק יצא לחפש וכעבור שש שנים התיישב לכתוב את הספר "בדרכים". יובל לאחר פרסומו אני יוצאת לאותו מסע, בתרמילי אותו הספר שהותיר את חותמו בשבילים רוחניים, הרבה יותר מאשר ברכבות, משאיות, טרמפים ושאר דרכי התחבורה אותן ניצל קרואק.

החיפוש הוא המסע עצמו

קרואק טבע את המושג דור הביט - דור כותבים פרועים וחסרי מעצורים, בחיים כמו בכתיבה. עוד בנעוריי הייתי מתגנבת בהשראתם לפאתי רחובות ומרימה את האצבע כדי להגיע לאן שלא יהיה, ובתקווה לחזור עוד באותו לילה כדי לקום לשיעור הראשון.

כשהגעתי לסן פרנסיסקו התארחתי בהוסטל "הצב הירוק", שהיה מעט במעלה הגבעה מטבורה של העיר בשבילי – City Lights Book Store, חנות הספרים וההוצאה שפרסמה את מרבית ספרי הדור ההוא. בצמוד לחנות היה הבר בו נטען כי נהגה לשבת החבורה הפרועה.

בחיפוש אחר החבורה הפרועה

הבר היה שקט להפליא והחנות היתה מנומנת. ההוסטל לעומת זאת געש ושקק. במבואת הארט דקו הגדולה שלו ישבה סבתא כבת 70 שעישנה גראס במקטרת וקשקשה עם חבר'ה צעירים. ישבתי שם ודיברתי עם מייקל שעבד בהוסטל כדי לממן את שהותו. ביטניקים לא היו בנמצא.

בין דור הביט לדור החומוס

בבית קפה באזור פגשתי את יוני, בעלים של חומוסייה בלב העיר. שאלתי אותו אם הוא צריך עובדים. "אין לי עבודה כרגע", אמר, "גם העסקים חלשים, אבל אני מכיר מישהו שמכיר הרבה אנשים, אפגיש ביניכם ואולי נוכל לסדר לך משהו". למחרת יוני התקשר "בואי איתנו הערב, אני אכיר לך את דוד, הוא יעזור לך למצוא עבודה וגם נצא לבלות בעיר".

ביטניקים לא היו בנמצא

הסכמתי. לבשתי את מיטב מחלצותיי ובערב הגיעו עליזים יוני ודוד בטרנטה ישנה ואדמונית עם דלת אחורית חורקת. דוד התברר כקשקשן גבוה רזה, ג'ינג'י ונרגש. "אנחנו ניקח אותך למקומות הטובים בעיר", קראו. יוני היה עגלגל כקערת מסבחה ושניהם יחד נראו כמו הזוג הכי מצחיק בעיר.

הם דווקא לקחו עצמם ברצינות גמורה והתהדרו במיטב מחלפותיהם: חליפות שחורות מפוספות בפסים לבנים דקים ומעילי צמר שחורים ארוכים. נסענו למועדון היכנשהו בעיר. כבר בכניסה הצמד לחץ ידיים לכל המאבטחים וחילק סיגרים. שניהם הסתובבו עם מלאי סיגרים בכיס וחילקו אותם לכל אנשי הצוות, מהמאבטח דרך הברמנים ועד למנהל.

"ניקח אותך למקומות הכי טובים בעיר"

הם התהדרו בי כמו קישוט ועשו איתי סיבוב בין כל האולמות, לוחצים ידיהם לכל מי שהיה מוכן. כעבור שעה קלה וחוסר הצלחה עם הבחורות במקום הכריזו שמשעמם להם. "המוזיקה פה נוראית, בואי נלך למקום יותר חי, את אוהבת מוזיקה לטינית?". "מתה עליה".

פגי באנדי על ממריצים

בפאתי הבר עמדה להקה של כעשרים נגנים ממקסיקו עם כובעי קאובוי לבנים, על הרחבה הקטנה רקדו עשרות

זוגות."דיייוווויייייד! קומוס טאס מי אמור!" צעקה לעברנו אישה שנראתה כמו פגי באנדי על ממריצים. היה לבשה טייץ, עליו חולצה מנומרת צמודה ובמרכזה חגורה גדולה ונוצצת.

שיערה היה גדול פי חמש מראשה והיה מחומצן כולו, מתחת לאיפור הכבד ניתן היה לראות שעברה את גיל העמידה. היא ניגשה לדוד ואמרה לו בחיבה שטף של מילים ספרדיות, דוד ענה לה בשטף ספרדי משלו. כעבור דקה כולנו ישבנו על הבר עם מרגריטה ביד. באנדי הספרדיה בקושי דיברה אנגלית, אז תקשרנו בעיקר בחיוכים, היא שאלה בשמץ קנאה אם אני ודייוויד ביחד. כשעניתי שלא היא קפצה מכסאה ואמרה את שתי המילים הספרדיות שהכרתי: ואמוס ביילאר! (בואו נרקוד).