בדרכו שלו

קרואק. המגילה הלא מצונזרת (צילומים: GettyImage)

לקרוא ממקום אחר

המהדורה המתורגמת החדשה, שהיא לא הערוכה והמהוקצעת אלא הטקסט המקורי שכתב קרואק, שוב מציבה את אותן עוצמות, דילמות, איכויות. מה ששונה הפעם הוא למעשה הזמן שעבר. מבחינה ספרותית לקרוא את קרואק זה לא כמו לקרוא סופר אחר. זה עניין של גישה וציפיות, ואולי אפילו הכנה עצמית.

אפשר לנסות לקרוא אותו כפי שקוראים שיר, בנשימות קטנות, להתעכב על כל פלירטוט של שפה ויופי, על כל עכבה, ואפשר לקרוא אותו כמות שהוא; נסיעה מסחררת ומאתגרת מעיים ברכבת הרים, לנסות לחיות את המילים לפי קצב האירועים, לפי קצב הדמויות שעולות ויורדות מהרכבת, מותירות חותם קטן או גדול. כי זה מה שיש בעיקר "בדרכים": רגעים קטנים, דרמטיים, שרירותיים, מאסיביים, פאסיביים, הכל כרוך וגלול יחד.

יש דמויות, שלמרות "זמן המסך" הקטן שלהם, מצליחות, באמצעות תיאור משובב ומדויק לכבוש את הקורא, כמו למשל אלן אנסון: "היו לו ספרים כמו 'ביאור אחרית הימים' בעשרה כרכים. הוא השמיע אופרות של ורדי והציג אותן בפנטומימה לבוש פיג'מה עם קרע גדול מאחור. שום דבר לא הזיז לו. הוא מלומד גדול ששועט כמטורף לאורך קו המים של ניו יורק עם כתבי יד מוזיקליים מקוריים מהמאה ה-14 תחת זרועו, בצעקות. הוא זוחל כמו עכביש ענק ברחובות. ההתלהבות נורתה מתוך עיניו במדקרות גדולות של אור שטני. הוא סובב את הצוואר בעוויתות של אקסטזה. הוא שיפתת, הוא התפתל, הוא חיבטט, הוא גנח, הוא יילל, הוא קרס בייאוש" (עמ' 214).

בורוז. נגזור, נערבב, נראה מה ייצא 

כמובן, יש המון רגעים של יופי וכתיבה איכותית, והמון רגעים שקל ללכת בהם לאיבוד, ויש תחושה מאוד דומיננטית של דז'ה ווה - שזה יותר מדי דומה למה שקראת כמה עמודים קודם לכן. בסופו של דבר, כאמור, זה לקרוא סוג אחר של ספרות.

זה לא להתחקות אחר נראטיב על, אחר דמויות, אחר חמלה ודברים ש"מכמירים את הלב", אלא כמו באיזו יצירת ג'אז מופרעת, זה לקרוא קצב, זה לקרוא תקופה, זה לקרוא רוח. זה לעלות על רכבת הרים בלונה פארק של הספרות, וכידוע, לא כל אחד בנוי לרכבת הרים. יש שמעדיפים את גלגל הענק של השמרנות, את הצמר גפן המתוק של המיינסטרים התמידי.

כבוד לדור הביט

המהדורה החדשה (וזב"מ קצת נסחפו עם 110 עמודים של הקדמות וניתוחים עד שהספר מתחיל) מחזקת את "בדרכים" בתוך איזו חותמת על היסטורית, מקבעת אותו יותר מתמיד כעורק של תקופה, כאיזו אבן דרך של דרך שהלכה כבר לאיבוד.

התרבות שיצאה מדור הביט שינתה את פני המאה ה-20. היא הסירה מחיצות. משהו בה מזכיר את האנטי

שהביאו עמם הדאדאיסטים והסוריאליסטים בתחילת המאה, אך היו להם את המאפיינים שלהם. הם לא רצו להחריב לגמרי את המציאות כפי שרצו הדאדאיסטים בעקבות המלחמה. אבל כן רצו "לפתוח את הראש", להציג אלטרנטיבות שהן לא רק רפלקציה לשלטון אלא מהויות בפני עצמן. הם לא רצו להתנתק לגמרי מהחיים, אלא לפרק, ליצור, לחוות אותם ממקום אחר.

בכל זאת, קריאה בהקדמות השונות, ובכלל התחברות לקרואק בשנת 2009, מעלה גם געגוע וכמיהה לפן אחר של הדברים, מעלה געגוע וכמיהה למציאות בה סופרים התריסו, בעטו, לקחו סמים תחת אג'נדה אבל לא רק, יצאו נגד השמרנות, נגד הממסד, נגד כל מה שקיים, ולא רק בספרות. כל צורת החיים שלהם היתה התרסה. סופרים פעם היו קוליים.