טסים לירח דבש שאנטי בהודו, במחלקת עסקים

אפופי זכרונות מביקורים קודמים בהודו, כשהיינו צעירים יותר ומפונקים פחות, החלטנו עדי ואני לנסוע לירח דבש במדינה שבה באמת הכל אפשרי. עדי זכר את עצמו קורע את כבישיה של תת היבשת בשיער מתנפנף, על אופנוע הנפילד מטרטר שמגיע למהירות 60 קמ"ש בלבד, ואילו אני זכרתי את עצמי צופה בערגה בנופיה האקזוטיים של הודו מבעד לחלון הרכבת המסורג, שתמיד נתקע ואף פעם לא היה ניתן לסגור אותו כמו שצריך, לא בחום ולא בגשם.

כיאה לזוג שאנטי הנושק ל-30, הגענו לשדה התעופה שלוש שעות מראש, רק כדי לגלות שעדי שכח את הדרכון בבית. הזמן שתכננו לדיוטי-פרי התבזבז על נסיעה מטורפת בפקקי ישראל הביתה ובחזרה, כשסטיקרים חיובים כגון: "חייך, הכל לטובה", גרמו לנו להתעצבן ולצפור עוד יותר חזק.

כשבנס הצלחנו להספיק ולצלוח את הצ'ק-אין גילינו שהפרס הגדול למאחרים הוא לשבת במחלקת עסקים. עדי ואני, שמעולם לא חלמנו שנגיע למעמד שכזה, הוכחנו שאנחנו בהחלט לא ראויים למחלקה האקסקלוסיבית, בעודנו קופצים, צועקים, מתחבקים ושרים בהתלהבות: "אנחנו נהיה הראשונים".

הדיילות והדיילים הביטו בנו בבוז כשבדקנו בהתלהבות את כל מה שהכסאות החכמים שלנו יודעים לעשות והחלקנו  כיפים כשקיבלנו בוטנים לפני כולם. כשהמטוס נחת אל 90 אחוזי לחות בדלהי, התקשינו להיפרד מהמזגן, הכסא והסרט בכיכובו של ג'ון טרבולטה, אבל הזכרנו לעצמנו שלא באנו להודו כדי לשבת במזגן. או במילים אחרות, לא באנו ליהנות, אלא להוכיח לעצמנו שאנחנו עדיין מסוגלים.

ניחוח הציפורן נמהל בריח האמוניה

עדי הציע שנחפש חדר מפנק עם שירותים נקיים, אבל שללתי זאת מכל וכל וסיפרתי לו בפעם המי יודע כמה שהטיול הקודם שלי עלה רק 300 דולר לחודש, בזכות העובדה שלא בחלתי באמצעים וישנתי בחדרים שכף רגלו של אדם לא דרכה בהם בעולם. עדי ניסה להזכיר לי שאנחנו בירח הדבש שלנו ולא במסע התכלבלבות של ילדים בני 22, אבל אני כבר הייתי בעיצומה של העלאת זכרונות משני הטיולים הקודמים שלי והסברתי לו שאני יכולה לישון בכל מקום ולאכול כל דבר.

תחנת הרכבת בוורנסי (צילום: קרן להמן)

הודי דובר עברית ("מה המצב אקי? אני מומו מאסקימו לימון. סבבה") הוביל אותנו לגסט-האוס זול, שהיה ממוקם סמוך למשתנות הציבוריות שניצבו בנוחות מירבית ליד דוכן צ'אי, כשריחות ההל והציפורן נמהלים בריח חריף של אמוניה. כך מצאנו את עצמנו מתאכסנים בחדר מעופש, עם שירותי בול פגיעה, מים קרים, שני זנים שונים של מקקים ומה שההודים מכנים "פאן", רק שבמקום רוח קרה, הוא הכניס לחדר את כל הצחנה והאבק של הרחוב בקול טרטור של טוסטוס.

לאחר שהתקלחנו ונזהרנו לא לבלוע את המים המסריחים שזרמו במקלחת ולכלכו אותנו, החלטנו לצאת לאכול. סיפרתי לעדי על מסעדה מקומית נהדרת שנהגתי לאכול בה, עם אוכל הודי אותנטי ומחיר מצחיק, אבל כשמצאתי אותה התקשיתי להאמין שאי פעם אכלתי בתוך זוהמה כזו. האוכל חומם על פתיליות נפט שהפיצו ריח של מוסך וחום של כבשן. בעודי מנסה להסתיר את תחושת הגועל שאחזה בי, עדי דווקא התלהב ממה שראה.

הזמנו את המנה היחידה שהיתה במסעדה, וכבר בביס הראשון חשתי את הפה שלי בוער. העיניים והאף שלי החלו לזלוג אל תוך האוכל. עדי אכל בשמחה גם את המנה שלי, בעוד אני רצתי אל הרחוב כדי לקנות לעצמי מים מינרליים שיפיגו את צריבת הצ'ילי בפה. לאחר ששתיתי וחזרתי להרגיש את הלשון הצעתי שנלך לקנות כרטיס רכבת ליעד הראשון שבחרנו לחגוג בו את ירח הדבש שלנו: ורנסי – עיר המוות ושריפת הגופות.

עדי הבטיח להיפטר מהשפם לפני שנחזור

הנסיעה ברכבת היתה אמורה להימשך 16 שעות, אבל נמשכה הרבה יותר. שניים מתוך שלושת המאווררים התקלקלו, וכשטיפות חמות של מונסון החלו לרדת, החלון כמובן לא נסגר. עדי ואני שמענו מאיר אריאל באייפוד והבטנו בנוף ההררי ששנינו כל כך אוהבים.

בזמן שנסחפנו אחר הצלילים והמראות, עדי לקה ברגע של חוסר תשומת לב והעז לתת לי נשיקה על הלחי. ההודים בתא שלנו התלהבו מהמחווה הארוטית. תוך מספר דקות נפוצה השמועה ונדמה היה שכל יושבי הרכבת הגיעו לצפות בזוג המוזר, הוא נראה כמו הודי והיא נראית כמו משהו אחר בהיר, שמתנשקים בפומבי. כך ישבנו לנו בצפיפות וענינו מספר רב של פעמים מהו שמנו הטוב, מאיזו ארץ הגענו ואיך אנחנו מוצאים את הודו.

זריחה על הגנגה (צילום: קרן להמן)

בוורנסי מצאנו חדר מקסים עם נוף לנהר הגנגה וריח קל של שריפה. בזמן שאני התקלחתי (שוב במים קרים), עדי הלך לגלב ושב אלי עם שפם, על פי צו האופנה ההודי, שלא השתנה מזה אלפי שנים. היה זה הוויכוח הראשון שלנו בהודו שהוכרע לטובתו של עדי, בתנאי שלפני הנחיתה בארץ הוא נפטר מהדבר הזה לאלתר.

החלטנו לשחק אותה תיירים מן המניין ולשוט בגנגה בסירת דייגים רעועה בזריחה. בבוקר הראשון לא התעוררנו. גם בבוקר השני לא, וגם לא בשלישי לא. בבוקר הרביעי, הצלחתי לנער את עדי מספיק חזק והוא יצא מהמיטה בגידופים ובמרמור בלתי נשלט. שנינו היינו מאוד עייפים ומאוד לא בעניין של זריחה, ובכל זאת דידינו בכבדות מחוץ לגסט האוס, רק כדי לגלות שהשמיים מעוננים. שבנו בשמחה אל החדר שלנו, בידיעה שאת שלנו עשינו – בעיה של השמיים שהחליטו להוריד גשם דווקא היום!

זו לא מפלצת, זו גופה

הגשם המשיך בשלו כל אותו יום והשאיר אותנו ספונים ומאושרים בחדר. זה היה הגשם הראשון לעונה בוורנסי, תמים לכאורה כשעוד לא ידענו מה הולך להגיע אחריו: זה התחיל מחרת בחרק קטן וקופצני שחדר לנו לחדר. אחריו הגיעו עוד כמה ואחריהם עוד כמה, וכשיצאנו החוצה השמיים הטילו עלינו צל של חרקים מכל הסוגים, הגדלים והמינים.

היו חרקים עם כנפיים, חרקים שקופצים, חרקים שזוחלים, חרקים שמזמזמים, חרקים עם מחושים, חרקים עם צבתות, חרקים זוהרים, חרקים שעירים, חרקים שעוקצים, ח-ר-ק-י-ם!!! דווקא ביום חרקי זה החליט עדי שהוא חייב לטעום את האוכל המקומי בכל דוכני הרחוב. את יום המחרת בילינו שוב בחדרנו הקט מטעמי כאבי הבטן שתקפו את עדי ולימדו אותו לקח לגבי חרקים ואוכל.

לקראת הבוקר האחרון שלנו בוורנסי החלטנו שאנחנו חייבים להצליח לראות זריחה בגנגה. ואכן, התעוררנו מוקדם, אפילו במרץ, התמקחנו עם דייג זקן על מחיר השיט והתיישבנו בסירה מאוהבים ורומנטיים. לפתע הבחין עדי בבעל חיים גדול, במרחק שני מטר מאיתנו, שאיים לפגוע בסירה.

כשהיינו במרחק מטר כבר היה ברור שלא בבעל חיים עסקינן, אלא בגופת אדם לבקן, שמטעמים כאלו ואחרים הקשורים בפוליטיקה הפנימית של שריפת גופות נותר שלם ולבן עוד יותר משהיה בחייו וצף לו בניחותא על פני המים. עדי החוויר כמעט כמו הגופה, אותי תקפה בחילה נוראית, ורק הדייג נראה שלֵו בעודו מתמרן מסביב לגורם המפריע. זה היה זמן מצוין לעזוב את ורנסי ולהדרים אל חופי גוקרנה, רוויי האננס והקוקוסים ונטולי גופות צפות.

בשבוע הבא: איך עדי כמעט נטש אותי לטובת בחור מבומביי ואיך הפכנו מזוג לשלישיה.