5 דברים שהאבטלה לימדה אותי

אומרים שכל משבר הוא בעצם הזדמנות במסווה. זו תיאוריה נחמדה, גם במקרה של אבטלה, כל עוד מישהו היה מצרף לה מעטפה עם קצת כסף לעבור את הימים הקשים. בינתיים אבטלה היא בעיקר דבר מפחיד. מעין תחושה שמושכים לך את השטיח מתחת לרגליים ומבקשים ממך ללמוד הכול מחדש. ובכל זאת,  תקופת האבטלה מאפשרת לך לגלות כמה דברים חדשים עליך. הנה הדברים שלמדתי על עצמי:  

• קורות חיים בשבע שגיאות: איך עושים זאת נכון?
• עוד בערוץ קריירה
  

1. אני אוהבת חופש - אני מודה שאחרי חמש שנות עבודה הרעיון של החופש היה נראה בהתחלה קצת מפחיד. לא היה לי ברור מה אני הולכת לעשות עם כל השעות הפנויות האלה. רק שלא הייתה ברירה, והיו הרבה שעות פנויות, ומהר מאוד הבנתי שהכל תלוי בי.

אח"כ באה השיחה על הכסף - שאינו

כל יום הוא כמו הפקה קטנה ואם אין אני לי – שיעמום לי.

המזל הוא שלא הייתי לבד בסיפור הזה, המיתון העמוק דאג ללא מעט חברים בפורום המובטלים שהתכנס כל יום בלוקיישן פסטורלי אחר. הקיץ בדיוק התחיל והלו"ז היה צפוף בין הים, לטיולים בפארק על האופניים, דגימת הקפה במגוון בתי קפה ברחבי העיר, תמיכה נפשית על בסיס יום יומי, שיחות על כל החלומות שנראים קרובים מאי פעם, עבודה בחו"ל, טיול בהודו,לפתוח עסק. אחר כך באה השיחה על המציאות ועל העבודה שלא מגיעה ועל הכסף שאין.

אז כן, המחסור בכסף מהדהד בראש כל הזמן אבל, בינינו החופש הזה הוא משהו שרוב האנשים מייחלים לו כל החיים. הפסקה מהמירוץ, לנשום, לחזור לנקודת המוצא ולחשב מחדש את המסלול.

2. אני אופטימית – יש כל מיני ז'אנרים של מובטלים, כולם נעים על ציר המאניה דיפרסיה, יש מי שהדיכאון משתלט לו על החיים ורק עבודה תצליח להוציא אותו משם ויש אותנו, האופטימיים - לפעמים עד טמטום. אני מוצאת את עצמי משכנעת את כולם מסביבי שהכל קורה לטובה, למרות שאני כבר חצי שנה לא עובדת. שזאת רק נקודה אחת מתוך המון בחיים, למרות שאין ספק שהיא הולכת וגדלה. שאני אגדל מזה, למרות שיש מצב שזה יהיה לרוחב. שאני בטוחה שמחכה לי עבודה מדהימה בקצה הדרך, למרות שאין לי מושג איפה ומתי היא נגמרת.

אני באמת מאמינה בזה. אבל אני נשבעת שאם עוד פעם אחת אני שומעת את המשפט "כשנסגרת דלת נפתח חלון" אני מחפשת את החלון הקרוב. 

3. אני והמטבח יכולים להיות חברים – אחרי שנים של יחסי שנאה-שנאה עם המטבח החלטתי לקחת את נושא הבישול כפרויקט. ביום הראשון שלי בבית, הטכנאי של חברת הגז דאג להעיר אותי בשש וחצי בבוקר. כמה דקות אחרי זה וארבע להבות שלמות בירכו אותי בבוקר טוב. בשלב הזה ההצהרה היתה ברורה - נגמר פרק המקרר הריק, אין לאן לברוח, צריך להתחיל לעמוד בהתחייבות.

ביג מאמא

התחלתי לעשות קניות בשוק. אמצע השבוע, כמה דוכנים קבועים ואפשר להתחיל ביצירה. אני מתה על מטבוחה וזה היה הדבר הראשון שהכנתי. כמה פשוט ככה טעים. משם הכל היה פתוח, המשכתי לפסטות, עוף, סלטים ואפילו עוגות. החותמת האחרונה היתה כשהתחלתי להחליף מתכונים. כולם היו מאושרים, חברי הפורום התרגלו לסירים על הגז ואני, אני גיליתי שדווקא יפה לי לתפקד כביג מאמא.

4. להתחבר לצד היצירתי שלי - מגיל חמש חלמתי לצייר. כבר בגן הבנתי שזה לא הצד החזק שלי אבל עדיין, איפשהו בפנים, חלמתי על סטודיו מלא בדים ומכחולים. זה נראה לי אחד הדברים הכי יצריים שיש. זאת לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה. לפני 4 שנים אפילו לקחתי את זה צעד קדימה והצטיידתי בבדים שהעלו אבק בכניסה לבית ובצבעים אקריליים שמזמן הספיקו להתייבש.

יום אחד זה פשוט דגדג לי בכפות הידיים. הרגשתי כמו ילדה שפותחת את המתנות שקיבלה ליום הולדת. התחלתי לערבב צבעים ולמרוח על הבד. זאת תחושה משחררת. סוג של מדיטציה. הסלון אמנם נראה כמו אחרי תאונה כולל צבעים מרוחים על השולחן וספות מוכתמות, אבל אני מצאתי לי תרפיה חדשה שממלאת אותי בעונג שלא הכרתי. בסיומו של יום יצירתי ותגובות צוננות מחברי הפורום, גיליתי שלא הרבה השתנה מאז ימי הגן ולמרות הכל אני כנראה לא נכדתו האובדת של פיקאסו. אבל יש ציור חדש בשירותים. גם זה משהו.

5. אני יודעת לחיות ממעט כסף – אומרים שזמן שווה כסף וזה בדיוק הפרדוקס בתקופת האבטלה, המון זמן פנוי, מעט מאוד כסף. חייבים להיות יצירתיים כדי לפתור את המשוואה הזאת. השלב הראשון היה להוציא את המילה "שופינג" מהלקסיקון, לא בגדים, לא נעליים ולא שאר אביזרים. זה קרב מתמשך וכואב עם הבובות בחלון, כשהחזק הוא המנצח.

שיעור גדול בצניעות

בשלב הבא התחלתי לחפש בילויים שלא עולים כסף. מסתבר שבתל אביב יש לא מעט כאלה: הופעות, הצגות, סרטים. בכל מקום יש מישהו שרוצה להגיד משהו ואתה לא חייב כסף כדי להקשיב. עם עניין האוכל כבר מזמן למדנו לחיות בזול או להתענג על בישול ביתי וכוס קפה מידי פעם עוד לא גרמה לאף אחד לפשוט את הרגל. אבל מה שהפתיע אותי במיוחד זה שאני מצליחה ליצור לעצמי ימים שלמים של פעילויות שלא עולות כסף מה שהביא אותי לתובנה קצת יותר עמוקה שכל התקופה זאת, היא בעצם שיעור גדול בצניעות.

לאט לאט יורדת המעטפת ונשארים עם הבסיס. אני מגלה שהדברים שאני נהנית מהם לא בהכרח עולים כסף. אני לא יודעת למה יש לי תחושה שזה לא יחזיק הרבה אחרי שאתחיל לעבוד. אולי בגלל החלום החוזר: רודיאו דרייב. אני. עם חמש שקיות בכל יד נכנסת ללימוזינה?

לפניות, חיזוקים מורליים והצעות עבודה ניתן לפנות לכותבת, הדס שקולניק, באמצעות הדוא"ל .

המדור "החיפוש שאינו נגמר" בא לספר את חוויותכם, תלאותיכם ושאיפותכם בנסיון לצאת משוק מחפשי העבודה. נא שילחו את הסיפור האישי שלכם לדוא"ל .