סבתא בישלה דייסה ולעובדים לא נשאר
מעבר לסכום מינימלי, כל חוב של מפעל או חברה שקרסו לעובדיהם, הוא קודם כל של הנושים המובטחים כגון הבנקים. ביהמ"ש נמנע פעמים רבות מלתת את המשקל הראוי לזכויות העובדים כשגוזרים את דינו של המפעל לחיים או מוות
מחזה שחזר על עצמו השנה בתקשורת: עובדים עומדים אובדי עצות ומוכים בצל מבנה הבטון של מפעל תעשייתי, תמונתו של עובד מבוגר העומד מול שער נעול של מקום עבודתו בו בילה משחר נעוריו, דמעתה של אם חד-הורית חסרת-אונים שהועסקה במפעל מאז עלתה לארץ. פרי הגליל, עוף העמק ולאחרונה מוליתן, המחישו לציבור הישראלי את כאבם של העובדים במפעלים שהגיעו להליכי פירוק. נראה שאין מקום לספק- התקשורת ודעת הקהל מזדהים עם העובדים, חרדים לגורלם ודורשים פתרון עבורם.
כאן בדיוק מתחיל הפרדוקס: בעוד שהציבור דורש את הבטחת עתידם של העובדים הרי שמגיע המקרה לבית המשפט קורה תהליך כמעט הפוך. בכל הנוגע לפירוק מוגבל כיום ביהמ"ש בכללים נוקשים, הנותנים משקל מועט, אם בכלל, לאינטרס הציבורי של שימור והצלת תעסוקתם ועתידם של העובדים.
העובדים - במקום האחרון
הליכי פירוק באים במטרה לייצר פיתרון משפטי אשר יאפשר פירעון של חובות העסק לנושיו. העניין הוא שהסדרי החוב יוצרים אבחנה בין קבוצות הנושים השונות, בהתאם לדיני הפירוק, לפי סדרי נשייה. במסגרת הליכים משפטיים אלה, מוצאים את עצמם עובדי המפעל במקרים רבים אחרונים בשרשרת המזון.
פנים עגומות של עובדי מוליתן - בצל הפיטורים. (צילום: חגי אהרון)
בהוראות הדין ניתנת כיום עדיפות מסוימת לחלק מזכויות העובדים בפירוק, אלא שזו מוגבלת. החוק אמנם קובע דין קדימה של חובות החברה לעובדיה, אלא שדין קדימה זה מוגבל בתקרה של 21 אלף שקל לעובד. מעבר לסכום זה, כל יתרת החוב לעובדים, מצויה בתחתית הסולם הנושים, והסיכוי לקבלתה נמוך. גם האפשרות שבחוק לקבלת גמלת ביטוח לאומי בפירוק מוגבלת בתקרה של כמאה אלף שקל לעובד.
הדבר מזכיר במעט את הסיפור שמספרים לתינוקות על סבתא שבישלה דייסה: נתנה לזה, נתנה להוא, ולתינוק שלנו לא נשאר. אם נקיש מהסיפור הזה על הליכי פירוק הרי שביהמ"ש מבשל דייסה: נותן לבנקים, נותן לספקים ולמי לא נשאר? לעובדים כמובן.
הפעלה כ"עסק חי" - תקווה לעובדים
מעבר למגבלות אלה ישנה גם בעיה נוספת. כאשר עסק נקלע להליכי פירוק קיימים שני מסלולי פעולה אפשריים – לפעול בדרך של סגירת החברה ופירעון חובותיה או להגיע להסדר חובות תוך המשך הפעלת החברה כ"עסק חי".
הוראות החוק הקיימות כיום אינן קובעות עדיפות לאיזה מבין החלופות. המבחן המקובל והנהוג כיום בהליכי פירוק, הינו איזה מבין המסלולים יאפשר מקסום של נכסי החברה, כך שנושיה יזכו לפירעון מקסימאלי של חובותיהם. כלומר , רק כאשר משתכנע בית המשפט כי המשך הפעלת העסק כ"עסק חי" יאפשר לקבל לקופת הפירוק תמורה גדולה יותר הוא יאפשר את המשך הפעלת העסק על ידי המפרק.
מובן כי השיקול של מקסום נכסי החברה לשם פירעון חובותיה הינו שיקול ראוי ולגיטימי. ואולם, האם אין מקום לשקול שיקולים רחבים יותר כאשר גוזרים את דינו של המפעל לחיים או מוות? הרי המשך פעילותו תאפשר את המשך העסקת עובדיו (כולם, או חלקם לפחות), כך שיוכלו להמשיך לעבוד ולא ליפול לנטל על קופת המדינה.
מדוע אין מקום אפוא לקבוע כי בין מכלול השיקולים תינתן עדיפות לאופציה של המשך הפעלת העסק כעסק חי כדי להבטיח את המשך העסקתם של עובדים רבים? הגיעה העת להרחיב את גבולות שיקול הדעת ולקבוע כללים המאפשרים להביא בחשבון גם את האינטרס הלאומי של שימור מקומות עבודה והצלת העובדים בעת קבלת ההכרעה לעניין עתיד חברה שבפירוק. דומה כי ניסיון השנה האחרונה מחייב אותנו, כחברה מתוקנת, לעשות כן.
הכותב הינו היועץ המשפטי של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הכללית .
לפנייה לכתב/ת 
