כוכבים נולדים: המעצבים שעשו את העשור
טום פורד ומארק ג'ייקובס הגיעו לצמרת, בית האופנה של לואי ויטון קם מהאפר וזה של כריסטיאן לקרואה פשט את הרגל. מה קרה בעולם האופנה בעשור האחרון ואיך זה קשור לארון שלנו
בכתבה הקודמת דיברנו על האופן שבו הפכה האופנה בעשור האחרון לבת בית של כולנו. מה עשתה ההמוניות לתעשייה שהיתה רגילה לאליטיזם מתנשא?
אחת התופעות המרכזיות של העשור – התופעה שנכון לרגע היא חלומו של כל מעצב צעיר – היא שיקום בתי אופנה. העשור האחרון סיפק לנו כמה וכמה סיפורים הנוגעים לעלייתם של בתי אופנה ותיקים אך מדשדשים בחזרה למרכז הבמה. מארק ג'ייקובס הפך את לואי ויטון לשם החם ביותר בשוק, ויצא בשיתוף פעולה עם האמן היפני טקאשי מורקמי. בעקבות שיתוף הפעולה הזה
והעיצובים של ג'ייקובס, הפך בית האופנה שהיה ידוע בעיקר בתיקי היוקרה שלו לבית כולל-כל. בהתאם, מסלול התצוגה של ויטון הפך למסלול שיש להביט אליו, כי הוא נושא בשורה. שיקום נאה ומרשים ניתן לזקוף גם לזכותו של אלבר אלבז, שהפך את לנוון תוך זמן קצר לבית האופנה הנחשק ביותר. אי אפשר גם שלא להזכיר את האמן של העשור, ניקולה גסקייר, שהכניס לחיינו את בלנסייגה בעיצובים עתידניים אך רומנטיים. לאחרונה אי אפשר שלא להתפעל מההתמקמות חסרת הפשרות של בית האופנה בלמיין, שעל עיצוביו אמון כריסטוף דקרני, ומההתעוררות של כולנו לז'יבנשי תחת שרביטו של ריקרדו טישי. כולם הפכו לכוכבים, ויתרה מזאת, הפכו בתי אופנה שהיו קרובים לימיהם האחרונים להכי-אקטואליים שאפשר.
מה אפשר את עלייתם של בתי אופנה שהפריטים שלהם נגישים לחלק קטן
מאוד של האוכלוסייה? ראשית העניין בהבנה שלהם שקל יותר לדרוש הון רב על מוצרים ארוכי-חיים עמו תיקים, אקססוריז או בשמים מאשר על שמלה או חולצה. כך הפכו התיקים לסמלי סטאטוס אכזריים. לצד עליית כוחם של התיקים התווספו לארון של ההמון פריטים נוספים. חגורות, עגילים, צמידים ומה לא הפכו לחלק אינהרנטי מחייה של כל בחורה עם חוש אופנתי. בתי האופנה וחברות הקונפקציה גזרו את הקופונים בהתאם.
במקביל, בתי אופנה שלא הסכימו לרדת אל העם גססו וגוועו. כך הגיע כריסטיאן לקרואה לפשיטת רגל. מי שהיה אמן קוטור לא הצליח להפוך למסחרי ולבסוף ננטש, שהרי רוב בתי האופנה מתפרסמים בזכות התצוגות אבל סוגרים את החודש במכירת מוצרים עם לוגו של המותג ותווית מחיר יקרה-אבל-לא-מדי.
מן הצד השני חדרו לחיינו הסטייליסטים, שדווקא הרוויחו מההבנה ההמונית בדבר הצורך באקססוריז. בין אם בתוכניות טלוויזיה שדנות למוות את הסלב שלא הצליח להרכיב מראה ראוי, ובין אם בתוכניות שבהן הסטייליסט הראה לכולנו איך הבחורה עם הטרנינג הופכת למיליון דולר מהלכים על שניים, הפכו הסטייליסטים לאלים קטנים שעל פיהם יישק דבר. למעשה, כל דיוני הטרנדים שפושים בכל פינה, מתחילים בהם.
כל השינויים האלה לא היו יכולים להתרחש בלי לגעת גם באופנת הגברים.
בעשור האחרון התחילו אלה, וגם הסטרייטים שבינם, להרגיש נוח יותר להתלבש, להתבשם ולהשיל שיער גוף. את השינוי הגדול במלתחה הגברית אי אפשר שלא לזקוף בין היתר לזכות המעצב הדי סלימאן לבית דיור, שהכניס את הגבר לתוך חליפה צרה, תיבל אותו ברוקיסטיות עדינה ומעוררת תשוקה, ושלח אותו לדרכו. מאותו רגע, שום דבר בארון הגברי לא נראה אותו הדבר.
לסיכום הסיכום אי אפשר שלא לשאול כמה מתוך הבאזז של האופנה נוגע
באמת לאופנה. מתי אנחנו מתעסקים בעיצוב ממש, ומתי כולנו נשבים בכוחה של התעשייה שיכולה להפוך כל צפרדע לנסיך? מאידך, יכול להיות שלולא הפיכתה של האופנה לעניין להמונים לא היינו זוכים ליצירות מזוקקות כמו אלה של גסקייר, אלבז, סלימאן ודומיהם. בסופו של דבר, אני מאמינה שלאופנה אין סיבה ממשית לבוא בתלונות לעשור האחרון. בהתאמה, יכול להיות שגם לנו אין סיבה כזו.
