איך הפכה האופנה לבת בית של כולנו? סיכום עשור

סיכום העשור האחרון מנקודת מבט אופנתית הוא אחד מהמוצדקים בים הסיכומים הניתכים עלינו בימים אלה. בעשר השנים האחרונות הפכה תעשיית האופנה לאחד הנושאים שמעסיקים יותר מכל את כולנו, ולא רק את העובדים בה ואת המשוגעים לדבר. משום כך, כל סיכום חייב להתחיל בשאלה איך קרה המרכוז הזה של האופנה. מה הביא עמו העשור האחרון שהכניס את האופנה לכל בית?

שנים רבות ידענו את עולם האופנה המרוחק דרך שטיחים אדומים ומיני מפורסמים שזכו ללבוש את השמלות שאנחנו יכולות רק לחלום עליהן. בעשור האחרון, ולמרות שנוכחותם של מפורסמים בחיינו הפכה למגפה שלא יודעת שובע, קיבלה האופנה חיים משלה, גם מעבר לסלבז. למרות שלאלה יש עדיין חלק מרכזי בפרסומה של אופנה לא נגישה, נוסף עליהם התפתחו ערוצי תקשורת חשובים לא פחות בין תעשיית האופנה לבינינו, ההמונים.

אני מאמינה שהאינטרנט הוא זה שלזכותו אפשר לזקוף את ההצפה האופנתית שכולנו חווים. גם לפניו היו קמפיינים והיו בתי אופנה, והיו מגזינים עם כרומו נעים

 שרובנו חמדנו, ובכל זאת האפשרות שלנו לשזוף את עינינו בשלוחות של עולם האופנה היו מצומצמות יותר. עם הכניסה המאסיבית של האינטרנט לחיינו, הפכה האפשרות להיחשף לתצוגות ולקמפיינים בינלאומיים בזמן אמת לעניין שבשגרה. גם הבלוגים, שהחלו להציף את הרשת, הפכו לאספני מידע, והצליחו לא פעם לעקוף את האתרים המיינסטרימיים במהירות העברת המידע שלהם.

על כך אפשר להוסיף את העובדה שהאופנה הפסיקה להיבחן רק מתוך עצמה. כלומר, אם עד לא מזמן כל מי שהסתכל על אופנה מנקודת מבט סוציולוגית היו חוקרי אופנה, אזי בשנים האחרונות יש גם לא מעט כתבים שמפנים את מבטם

 לעבר בגדיהן של שמויות מעולם הפוליטיקה, עיין ערך מישל אובאמה וקרלה ברוני). בהמשך לכך, מאז ימי סקס והעיר הגדולה ועבור לגוסיפ גרל ברור לכולנו שגם סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע יכולים לשאת אמירה אופנתית חשובה לא פחות מהתצוגה האחרונה של מארק ג'ייקובס. האופנה, במילים אחרות, נמצאת עכשיו בכל מקום. מתוקף היותה כה מפוזרת היא הופכת פתוחה להתייחסות שונה מזו המסורתית. ואם נחזור לבלוגים, יעידו על השינוי הזה צלמי אופנת הרחוב הרבים, שהטובים ביניהם מצליחים לתפוס את רוח הזמן ברגע שבו הוא מתרחש.

כשכולנו כבר התחלנו להתמכר לעניין הגיעו תוכניות הריאליטי שתקפו את הנושא מכל כיוון אפשרי. הכתרה טלוויזיונית בחסות טיירה בנקס של הדוגמנית האמריקאית הבאה (ואחר כך גם של הדוגמנית האמריקאית החכמה ביותר), לצד

 ההתמקדות במעצבים של פרויקט מסלול, הציבה את התחום הזוהר בלב לבה של מדורת השבט. הטלוויזיה, כידוע, לא נותרה לבדה בזירה. בעשור האחרון מצאנו את עצמנו צופים גם בלא מעט סרטים שנסבו סביב עולם האופנה. המרכזי מביניהם, שהכיר לכולנו את עורכת ווג האמריקאי אנה ווינטור, היה "השטן לובש פראדה". הסרט החדיר אותנו וירטואלית למשרדי התעשייה שאנו רגילים להיחשף אליה רק כתוצר מוגמר. לצד אלה, סרטים רבים התיימרו להתעסק באופנה, אך לא ממש עשו זאת. "מכורה לקניות" הוא דוגמא מצוינת לרידוד הלא נעים שעוברת האופנה בדרכה לקהל הרחב. לסיכום החדירה של האופנה לסוגי מדיה שונים ומגוונים יש לציין גם שפע של תערוכות בנושאי אופנה וכן את טרנד הספרים של בתי האופנה הגדולים. רק לאחרונה יצא ספר הקפה העצום ביותר של דולצ'ה וגבאנה, וגם בית מרטין מרג'יאלה (מינוס המעצב) הרשה לעצמו לחגוג יום הולדת עם ספר שמסכם את פועלו של בית האופנה.

בעקבות כל אלה, וככל שהתחלנו להכיר יותר ויותר שמות של מעצבי על, החל עולם העסקים להבין את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בהבאת המעצבים אל העם. כך

 התחיל גל של שיתופי פעולה, שבתחילת דרכם – עם שיתוף הפעולה של H&M עם ויקטור ורולף, לדוגמה – עוד הצטיירו כמיוחדים וקוסמים. מאז, ולמרות שהקהל עדיין קופץ על כל מיני קולקציה שנושאת שם מעולם הקוטור, איבד בעיניי הטרנד את קסמו. שיתוף פעולה אחד מתחיל בדיוק כשהאחרון מסתיים, והעיצובים חסרים את החן של מסלולי האופנה העילית.

לצד ההערצה והתחייה המחודשת של המעצבים כאייקונים תרבותיים לכל דבר, שמתבטאת בין היתר בשיתופי הפעולה הללו, ניתן לראות בעשור האחרון דמוקרטיזציה אופנתית בכמה מובנים. אחת העדויות לכך, שקשורה הדוקות למשבר הכלכלי, היא הלגיטימציה הרחבה לחיקויים בקרב הרשתות הזולות (יחסית). השערורייה האחרונה התעוררה סביב חיקוי קרוב מדי למקור של שמלת פאייטים של בלמיין, שנמצאה באחת ממחלקות ההלבשה של המרכולים האמריקאיים. התופעה הזו מדגימה בדיוק את האופן בו הפכה האופנה לבת בית אצל כולנו: פתאום, ההמונים לא רק חולמים על המקור, אלא גם נחשפים לחיקוי במחיר סביר. המרחק ממסלולי התצוגות לרחוב מעולם לא היה קצר יותר.