נמאס לי לשמוע "ככה את רוצה למצוא מישהו?"
התופעה של אנשים שמעירים לאנשים אחרים על כל דבר כל הזמן היא תופעה ישראלית שכיחה למדי, שהמילה "חוצפה" צרה מלהכיל אותה. כל אדם שחי בארצנו הקטנטונת נתקל בה על בסיס יומיומי כמעט. מי שנמצא בעולם הדייטים וההיכרויות סובל מזה ברמות קשות במיוחד, כי הוא חשוף להרבה יותר ביקורת
לא הבנתי את זה. אם היא יודעת שהיא רוצה להגיד משהו מעליב ושאני איעלב, אז למה להגיד אותו בכלל?
"לא", עניתי לה. היה לי בוקר סביר, היום שלי התחיל לא רע, ולא התאים לי עכשיו שמישהו יהרוס את מצב רוחי, שגם כך לא מרומם יותר מדי. אבל היא היתה בשלה. "אני בכל זאת אגיד", אמרה לי, "ושתדעי שזה בא ממקום של אהבה".
ברור, לא חשבתי אחרת. היא רוצה להעליב אותי בגלל שהיא אוהבת אותי. זה נשמע לי מאוד הגיוני.
"בגלל שאת בעניין של היכרויות ודייטים", אמרה, "אולי כדאי שתקפידי יותר על האוכל ועל מה שאת מכניסה לפה".
אמרתי לה שזה לא שייך להיכרויות בהכרח, הרי כל אחד צריך לשמור על המשקל. היא הסתכלה עלי, המומה שבכלל העזתי לענות לה, ואמרה לי בהבעה מופתעת: "כן, אבל את רווקה".
התחלתי לחוש עצבנות קלה ושאלתי אותה מה בדיוק הקשר בין הדברים. אשה נשואה יכולה לאכול עד ערפול חושים, ואילו רווקה לא יכולה אפילו לאכול ארוחת בוקר קלה?
"אשה נשואה", אמרה לי, "כבר מצאה את האחד שלה. היא לא צריכה לשווק את עצמה, היא לא צריכה למצוא חן בעיני אף אחד או להרשים מישהו".
לא מזמן הייתי באירוע משפחתי ופגשתי קרובה רחוקה. מובן שהיא שאלה למצבי ואם כבר יש לי מישהו. למשמע תשובתי השלילית היא הסתכלה עלי, בוחנת אותי מלמעלה עד למטה במבט נוקב ומתפלא, ושאלה: "ככה את רוצה למצוא מישהו?"
מבולבלת מעט ומופתעת מאוד שאלתי אותה: "מה זאת אומרת ככה?" והיא ענתה: "כשאת מתלבשת ככה".
מרוב הלם נעתקו מפי המילים. ראשית, לדעתי אין שום רע באופן שבו שאני מתלבשת, ושנית, האם היא באמת מאמינה שבגלל זה אני לא מוצאת מישהו?
מסתבר שכשאת רווקה, כל מה שאת אומרת, כל מה שאת לובשת, כל מה שאת אוכלת, כל מה שאת חושבת, ובעצם כל מה שאת עושה הוא לא בסדר, כי הרי אם זה היה בסדר - מישהו כבר היה אמור לרצות אותך. לאשה נשואה, לעומת זאת, מותר להגיד, לאכול, ללבוש ולעשות כל מה שהיא רוצה, וזה בסדר גמור. היא כבר מצאה את האחד שלה. עליה לא חלים החוקים הנוקשים שחלים על הרווקה המסכנה.
אולי יהיו כאלה שיחלקו עלי או אפילו יתרעמו על דבריי. אבל אשה מעל גיל 30, שאינה נשואה ושאין לה ילדים, נמצאת בתחתית הסולם החברתי (כולן נמצאות מעליה – הנשואות בוודאי, הגרושות עם הילדים, וגם האמהות החד הוריות מתרומת זרע), ולא משנה האיכויות שלה כאדם, ההישגים המקצועיים שלה, או תרומתה לקהילה. וזאת בדיוק הסיבה שבגינה אנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות מעליבות ולא רלוונטיות.
את יכולה לקבל פרס נובל או להיות רופאה שמצילה חיים, אבל אף פעם לא תהי שווה חברתית כל עוד לא התחתנת ולא הבאת ילדים לעולם. הרי מה כל זה שווה, אם בשיחת חולין עם חברותייך את לא יכולה להשתתף ולהחליף חוויות על מסיבת חנוכה, על התחפושת לפורים, על הקייטנה בקיץ או על אסיפות הורים.
כשאת רווקה נדמה כאילו אין לך בכלל יתרונות
כמו לכל אדם, גם לי יש יתרונות וחסרונות. אני לא שואפת ולא רוצה להיות מושלמת. החיים קשים לאנשים רגילים, קל וחומר לאנשים מושלמים. אבל כשאת רווקה נדמה כאילו אין לך בכלל יתרונות. אם להסתמך על מה שאנשים אומרים לי, הרי שגם תכונותיי הטובות עומדות לי לרועץ בעניין ההיכרויות ורק מהוות גורם מעכב במציאת האחד. אם אני חכמה, זה לא טוב. כי גברים חשים מאוימים ע"י בחורות חכמות ואינטליגנטיות, והם בוודאי לא מחפשים מישהי שחכמה מהם. אם אני עצמאית, זה לא טוב, כי גברים אוהבים להרגיש שזקוקים להם ונרתעים מנשים עצמאיות. אם אני נקייה ומסודרת, זה מרחיק גברים שמטבעם פחות עסוקים בסדר ובניקיון, והם מחפשים מישהי קצת יותר קלילה. אם אני אוהבת לתכנן דברים, זה גרוע, כי גברים אוהבים בחורות ספונטניות. אם אני שנונה או צינית, זה מבריח גברים, כי לא כולם מבינים את ההומור הזה ויכולים לפרש זאת כתוקפנות, והדוגמאות עוד רבות ומגוונות. לא משנה בכלל מה הן מעלותיי לעומת חסרונותיי, אי אפשר לנצח בזה. אם אני רווקה מעל 30, כל תכונה שלי, בין אם היא טובה או לא, הופכת להיות גרועה, כל יתרון הופך לחיסרון, ואלה מונעים ממני את להכיר את המיוחל.
אותו הדין גם לגבי המראה. אם העזתי לצאת את דלת ביתי כשהאיפור לפניי לא מושלם, או חלילה כששיערי לא מסודר, או שומו שמיים, צבע התיק לא מתאים לצבע הנעליים, אז גם זאת הסיבה לכך שאני עדיין בגפי. הרי כשאת רווקה, את תמיד חייבת להיראות "טיפ-טופ" מכף רגל עד ראש, אחרת אל תתפלאי שאת לא מוצאת מישהו. אבל אם את נשואה, מובן שזה בסדר. את יכולה להסתובב ללא איפור, השיער שלך לא חייב להיות מסודר, פריטי הלבוש לא חייבים להתאים לך (או להתאים זה לזה) וזה בסדר, אף אחד לא יעיר לך. את הרי נשואה. את לא צריכה להוכיח שום דבר או להרשים מישהו, בעיקר לא את החברה.
גם אני, כמו כולם, חווה ימים טובים וימים טובים פחות. גם אני לפעמים רוצה ללכת לסופר בטרנינג או להגיע לעבודה לא מאופרת או עם שיער אסוף. ואני אוהבת מאוד לתכנן דברים, ואני אולי קצת חולת ניקיון וסדר. וכן, אני גם אוהבת לאכול שוקולד. למה כל הדברים האלה היו מותרים לי מבחינה חברתית, יש לומר, אם הייתי נשואה וכרווקה הם אסורים?
הגעתי למסקנה שהבעיה לא אצלי או אצל חברותיי לצרה. הבעיה היא האנשים בחברה. אנשים צרי אופקים וחסרי רגישות, שכנראה רע להם עם עצמם, אז הם מנסים לגרום גם לך להרגיש רע עם עצמך, במסווה של אכפתיות ורצון לעזור כביכול. בעוד שאת יודעת שאת בסדר, פשוט לא שפר עלייך מזלך בתחום הזוגי, לאנשים סביבך לא מסתדר מבחינה רציונלית שבחורה מוצלחת כמוך עדיין לבד.
עייפתי מהערות מעליבות של אנשים, לכן החלטתי שתם עידן ההערות. אני לא אתן יותר לאף אחד להעיר לי, להעליב אותי, או להגיד לי דבר מה שאינו ראוי. גם אם מבחינה אישית לא הגעתי להישגים שרציתי או להישגים המקובלים חברתית, זה עדיין לא אומר שאני בן אדם פחות טוב או פחות מוצלח. אני לא יכולה לשנות את הנורמות החברתיות, אני גם לא יכולה לשלוט במה שאנשים חושבים. אני כן יכולה לשלוט במה שאני מוכנה או לא מוכנה שיגידו לי.
להיות רווקה בת 30 פלוס בעולמנו האכזר הוא לא עניין של מה בכך. המצב הזה דורש הרבה אומץ, תעוזה, אורך רוח, כוח סבל וחוזק נפשי. ואם אני מצליחה לשרוד בעולם הפו"פ המייאש והמתסכל הזה ועדיין לשמור על השפיות ועל החיוניות - אולי אני כן עשויה מהחומר שממנו עשויים מצליחנים, ושאף אחד לא יגיד לי אחרת.
