איך מעז "ערבוש" לצאת נגדכם

מתברר שמסע הייסורים המשפטי של השחקן והבמאי מוחמד בכּרי טרם הסתיים; היועץ המשפטי לממשלה מיני מזוז עומד להכריע בעניין הגשת כתב אישום פלילי בסוגיית תביעת הדיבה נגד סרטו של בכּרי, "ג'נין ג'נין", לאחר שבת המשפט העליון דחה את העתירה האזרחית שהגישו חיילים והוריהם. זהו הליך בולט בחריגותו ובבוטות שלו.

ההרגשה המצטברת בשנים האחרונות היא, שדעת הקהל הישראלית בניהול קברניטי המדינה בתחומי הביטחון, הפוליטיקה והתקשורת, מנסה ללמד את אזרחי המדינה הערבים לקח ומוסר השכל: דינו של "המקצין" - נידוי ועונש, יתבעוהו וירדפוהו עד כלות הימים. מבחינה זו הכיוון ברור ועקבי: מסע השיסוי נגד המנהיגות הערבית אחרי אוקטובר 2000; כתבי אישום ורדיפה אחרי עזמי בשארה וראאד סלאח; חוקים גזעניים ומפלים שמנסים להכתיב לערבי את נאמנותו, מחשבותיו ודרכי ארץ (ישראל).

בכּרי היה מאבני היסוד של התיאטרון והקולנוע הישראלי, לצד שמות אחרים וידועים. בשנים האחרונות רובם אינם שם יותר והם התמקדו בתיאטרון וקולנוע פלסטיניים. אשליית האינטגרציה נופצה: גם אם תהיה כוכב ומוערך, כל "סטייה" מהתלם שמתווה הקונסנזוס הציוני במדינה - עונשה בעוכרה. ולא רק: "הביטחון" נכנס לתרבות וייבוא ספרים מסוריה ולבנון מתאפשר זמנית רק אחרי התערבות בג"ץ. כל איש תרבות ערבי שיעז לעלות על במה בביירות או בדמשק צפוי לרדיפה והתנכלות.

בכּרי אינו נרדף בעוון חוסר דיוקים בסרטו, ויכול להיות שהיו כאלה כמו בכל עשייה דוקומנטארית; הוא נרדף כי הוא העז לבחור צד, במוצהר, אולי באופן מתריס. החיילים שלחמו במבצע "חומת מגן" אינם מבינים איך יכול "ערבוש" לצאת נגדם, נגד "טוהר הנשק" שלהם, לכאורה. אולי כל זאת מפני שהאבסורד זועק: "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שלחה אותם להרוס מחנה פליטים על יושביו ושלחה אחרים להרוס עיר שלמה לאחרונה, אך היא אמורה בו בזמן להגן על חופש היצירה והזכות להציג סיפור שונה.

אולי זאת האטימות הישראלית הידועה כלפי הסיפור שלנו; אולי זה אבק המערכה שממאן לדעוך; ואולי זאת אפילו תחושת העלבון היהודית, אבל מסע ההתנכלות בבכּרי הפך לדגל מורם נגד "החוטאים והבוגדים". מזוז במרחק שערה מלהצטרף למסע זה וכנראה הוא כבר יצטרף. לאחרונה החליט להגיש כתבי אישום נגד ח"כ סעיד נפאע וח"כ מוחמד ברכּה. כנראה שזאת שירת הברבור שלו, והיא מתנגנת כשירה ימנית במתכוון: הנה "גבר-גבר" שעוזב את תפקידו לקול תשואות הימין המרוצה.

התרבות הישראלית נטשה את כוכבי העבר הערביים והיא מתמקדת בכוכבים ערביים מסוג אחר: צעירים, ישראלים, עם "ר'" ומבטא "צבריים", עם כוונות "נכונות" ואופטימיות מטופשת-מעושה על שלום ודו-קיום, אפילו שהציבור היהודי-ישראלי ברובו כבר זנח מנטרה זו מזמן.

אם מזוז יבחר להגיש תביעה פלילית נגד בכּרי, אפילו הערבייה ב"אח הגדול" או השותפות "האמיצה" בין מירא עוואד לאחינועם ניני (שרקדה לצלילי "עופרת יצוקה") לא יוכלו לטייח עוד את עומק הקרע הנוצר במדינה בין הערבים לבין הרוב היהודי שדורש נקמה וכבוד. כבוד למגזר.