מדמדמת את המוח

הנטייה הרווחת היא שעם הצלחה לא מתווכחים. אבל כשזה פוגע בנו אישית - מתווכחים, ועוד איך מתווכחים. גברת קריסטן סטיוארט, על שנות חייה המועטות - 19 בקושי - כבר הספיקה לזרוע מספיק הרס עבור תדמיתו של המין הנשי בכלל, עולם המשחק וז'אנר סרטי הערפדים בפרט. באמת חבל על המשך בזבוז הזמן. היא עדיין צעירה, ויכולה למלצר, או ללכת לקולג', או סתם להשתזף קצת - כל דבר שירחיק אותה מהמסכים.

"החדר". זוכרים? פעם היא היתה משכנעת

הקריירה הקצרצרה של סטיוארט החלה בצורה תמימה, כמעט מבטיחה אפילו. היא זכורה לטובה מ"החדר" ("Panic Room") של דיוויד פינצ'ר מ-2002, בו שיחקה ילדונת שננעלת עם אמה בחדר קלסטרופובי אך מגונן כדי להתחמק

מאימת פורץ. שם, כשהיתה בת 12 לערך, היא היתה אמינה. אתם יודעים מה? היא אפילו שיחקה לא רע.

ב-2004 היא שיחקה ב-"Undertow" המצוין של דיוויד גורדון גרין, וכשהבליחה ב-2007 ב"עד קצה העולם" ("Into The Wild") של שון פן, ניתן היה להניח שהיא מתקדמת לכיוון של סרטים הסוטים מעט מהמיינסטרים ההוליוודי, ושתצא לנו כאן עוד איזו דקוטה פנינג - דבר שעלול להיות קצת מעייף, אבל בטח לא מזיק.

"עד קצה העולם". לרגע עוד פיתחנו ציפיות

אך אבוי, כמה טעינו. מי יודע, אולי הפצעונים גרמו לה לכסות את פניה במייק-אפ לבן שכיסה גם כל כישרון משחק חבוי שעוד נותר בה. מאז 2008, כשהתברגה באמ-אמא המיינסטרים הנדוש עם העיבוד הקולנועי המעיק לסדרת ספרי הערפדים "דמדומים", היא כנראה הפנימה מאיזה מורה לקוי למשחק שדמות ראשית בסאגה בלתי נגמרת צריכה להיראות אומללה, חלשה, חיוורת, להתנשף הרבה ובעיקר להפנות למצלמה פרצוף מיוסר.

תתעוררי ותריחי את ה...

ג'ואי מ"חברים" כינה את סגנון המשחק הזה "Smell The Fart Acting", וכשמו כן הוא. כשאת משחקת ככה - את נראית כאילו מישהו בסביבתך הקרובה לא הצליח להתאפק. סגנון המשחק המעיק שלה אפילו חצה את גבולות המיינסטרים גם כשהספיקה לצוץ על המסך בקומדיית האינדי "Adventureland", בין "דמדומים" אחד למשנהו.

אבל בחזרה ל"דמדומים": הדמות שסטיוארט הסכימה לגלם היא שטוחה וחלשה. כוחה טמון רק בהיותה נכונה למות - ממש כך, סתם למות, או לתת לאיזה ערפדון חתיך למצוץ את דמה - כי היא מאוהבת. למה היא מאוהבת דווקא בו? לא ברור, אולי בחורים חיוורים עושים לה את זה. אולי כי אדוארד הערפד (רוברט פטינסון) ממש חזק, ובנות חלשות צריכות לידן גבר חזק. חוסר האונים של הדמות שהיא בחרה לגלם יוצא מכל החורים ומחזיר אותנו כמה עשורים אחורה. איפה באפי ציידת הערפדים ואיפה היא?

"דמדומים". חבל שלא השאירו אותה בחדר של פינצ'ר

לא, זו לא רק אשמת התסריטאים והבמאים. מעבר למשחק הקפוא והמיוסר שלה, אפשר היה לצפות מסטיוארט לקחת קצת אחריות על בחירת התפקידים שלה. אפילו פנינג, שמבליחה לתפקיד קצר ב"ירח חדש", מזכירה לנו שאפשר להיות מעצבנת, וגם - ראו איזה פלא - להפגין אישיות ונוכחות על המסך. אם נשים את סטיוארט על רקע קיר לבן, סביר להניח שהיא פשוט תיעלם. קשה אפילו לזכור איך היא נראית: עוד פנים יפות ומיוסרות, כמיטב היצירה הרומנטית של ימי השוביניזם היפים.

כשבאפי התאהבה באנג'ל, צצו להם בעיות כי הכוחות והיכולות ערערו אותו, עד כדי כך שהוא איבד את נשמתו בגלל דברים שהם עשו במיטה, כן, הם עשו, לא הוא לבד. כשבלה מתאהבת באדוארד, כל מה שהם עושים זה לייבב - כן יהפוך אותה לערפד, לא יהפוך אותה לערפד. היא כמעט ולא פועלת, אלא מייצגת נשיות

פאסיבית ובכיינית ונותנת לגברים חייתיים לריב עליה. בחולשתה ובפניה המיוסרות היא הורסת את ז'אנר העפרדים כולו, וגורמת לנו להצטער על כך שלא השאירו אותה נעולה בחדר הביטחון ההוא של פינצ'ר.

אז סטיוארט היקרה, אם ככה את רוצה - חזרי למטבח, כי משחק זה ממש לא בשבילך. השאירי את הטריטוריה לערפדים מפחידים באמת ולנשים כמו באפי סאמרס, שיודעות מה הן עושות ולא מפחדות להסריח קצת משום.