בצער רב וביגון קודר אני מכריזה על מות המונוגמיה
אני יודעת, אני לא הראשונה שעלתה על זה, אבל משום מה עדיין מסתובבים בעולם אנשים שמאמינים בה. זה כמו להאמין באלוהים, או בערפדים - מעולם לא הוכח שהם קיימים
זו עובדה קיימת שחיים בינינו לא מעט זוגות מונוגמים ששומרים על הקונצנזוס. אפילו ראיתי היום זוג מצטלם בתחפושת החתונה שלו בשדרות רוטשילד, רגעים ספורים לפני שייסע משם לחתום על שטר הבעלות שיאחד אותם לגוף אחד באופן חוקי קבל עם ו-500 מחבריהם הקרובים. במחזה הזה צפיתי תוך כדי טיול עם חבר מדוכא עקב פרידה מארוסתו שתחיה (הכי רחוק שאפשר) ומנעתי בגופי את התפרצותו לאושר שלהם כדי להסביר את גודל הטעות שהם עומדים לבצע.
אחרי שקבר את עצמו שלושה ימים לבד בחושך, החלטתי להתערב ולהוציא אותו לנשום, לזוז ולפרוק. הוא רצה להיות לבד, ואני הבטחתי שלא נדבר, רק נלך ביחד ונשתוק. אבל כצפוי, המילים נשפכו ממנו בלי שרצה.
לא משנה אם מערכת יחסים נמשכת שבועיים, חודשיים או שנתיים, ברגע שזה נגמר פתאום נדלק זרקור מטפורי שמאיר באופן בהיר את כל הפערים בין השניים שעד לפני רגע האמינו בכוחה של אהבה נצחית. המציאות משתנה, וכל אותם משקעים שעד אותה נקודה היו נסלחים ולא היוו משקל ביחס למטרה הכללית הופכים לפיל גדול שגורם לנפרד הטרי להרגיש אידיוט על כך שהסכים לחיות איתו בשלום.
בנוסף לבהמה ארוכת החדק שחונקת את הגרון וגורמת לאידיוט להיזכר בבחורה שלו לשעבר בכל צעד, חלון ראווה או נושא שיחה, תופעה נוספת המאפיינת את התקופה שעוברת עליו היא הרגשת ורטיגו כללית. הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות, איפה נוח לו לשבת ובאיזה תנוחה, מתי הוא רעב ומתי ללכת הביתה. הוא בתוך ואקום גדול. אז אני שואלת את עצמי - למה לטרוח?
להפוך את העיגול למשולש או מרובע
נראה שאף אחד לא ממש מרוצה מהסדר הקיים, אבל באופן בלתי נשלט כולנו ממשיכים לחפש את האחד שאיתו זה יהיה אמיתי, זה שאיתו נדלג יחד אל השקיעה. אבל, למה רק אחד בעצם?
כמו כל רווקה תל אביבית טיפוסית, מלבד הטור שאני כותבת אני מחזיקה גם שני חתולים זכרים (מסורסים). הראשון איתי מאז שמצא את דרכו במעלה המדרגות בבית הוריי עוד כשהיה בגודל כף יד והכריז עליי כשטח כבוש. הוא לא השאיר לי הרבה ברירה ולקחתי אותו כשעזבתי לדירה משלי. כמו חבר אוהב וקנאי חיכה לי כל יום שאחזור מהעבודה כדי שאדאג לו לאוכל, שתייה, ארגז חול נקי, וכן, גם שאלטף אותו כדי שיהיה לו נעים.
ניהלנו זוגיות מרשימה עד שנכנס לחיינו הג'ינג'י. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, שנינו התאהבנו בו. מאז אנחנו מנהלים מערכת משולשת והרמונית המיטיבה עם כל פרטיה, ואני חושבת לעצמי, מה יכול להיות אם ננסה את המודל הזה על אנשים? למה לא לשאוף ליותר? זוג זה מעט מדי ולחוץ מדי. הגיע הזמן להפוך את העיגול למשולש או מרובע. קצת צלעות עוד לא הרגו אף אחד.
אני שומעת אתכם מצקצקים בלשונכם, מוחים ביד מבטלת את השורות האחרונות, משערים ששאבתי את מסקנותיי מסיפור קיצוני של בחור שבור לב בדקותיו הקשות ביותר. כולנו היינו שם. יחד עם זאת, הקדישו לי שנייה של כנות: כמה זוגות שחיים באושר יצא לכם להכיר, אבל ממש להכיר, לא רק לראות אותם מדגמנים זוגיות ולקנא בחיים שסיפרתם לעצמכם שהם מנהלים? כמה זוגות חייבים לכם החזר על צ'ק החתונה?
ההורים מתגרשים - מוטב שאשאר ילדה
אל תטעו בי, אני באמת מאמינה באהבה ומעריכה חלק ניכר מהיתרונות שיש למערכת יחסים להציע. אבל נראה לי שבמקביל כדאי להתחיל לחשוב על ארגון מחדש של מימוש הדחפים שמביאים אותנו לזוגיות.
אין לי פיתרון מובנה, אני עוד בשלב הניסוי. חלק בטח יחשבו שאני עוד לא מוכנה להתבגר (וגם זה נכון), אבל בעידן שבו חברים של ההורים שלי מפרקים את החבילה אחרי שניים או שלושה עשורים של זוגיות שוחקת ומפוררת, אני מרגישה לפעמים שמוטב לי להישאר ילדה.
ולא, אני גם לא אתן לכם להשמיץ לי את העיר. תל אביב לא אשמה במחדל הזה. נכון שהכל פה קצת יותר מהיר, נגיש והאפשרויות מבלבלות, אך ההיסטוריה מלמדת שתהליכים שמתחילים כסטייה בעיר הגדולה בסופו של דבר מחלחלים גם לפריפריה השקטה, זה רק עניין של זמן.
כל שנותר לי הוא רק ללמוד לוותר על תכונות כמו רכושניות ומעט קינאה ופשוט לחלק ולקבל אהבה באופן חופשי. מי יודע מה יקרה.
לפנייה לכתב/ת 
