וזו כל התורה
"סרוגים" חזרה לעונה שנייה וסמדר שילוני ממשיכה להתרגש מסדרת הבנות, שיש בה הרבה יותר מהתעסקות בחיים של דוסים
כשהעונה הראשונה של "סרוגים", שחזרה אתמול (א') לעונה השנייה שלה (yes), עלתה לאוויר, היא גררה אחריה ביקורות שיצאו מגדרן. הן כללו בעיקר קריאות התפעלות מהעובדה שאחרי האוברדוז של סדרות שצולמו בשדרות רוטשילד, בהן גילמו שחקנים דמויות תל אביביות רווקות, מתפקרות ומתלבטות, סוף סוף קיבלנו סדרה שמצולמת ברחביה, בה מגלמים אותם שחקנים דמויות ירושלמיות רווקות, צנועות ומתלבטות.
צעד פנימה, אל תוך החיים האישיים שלהן. כאן גם עומדים היוצרים למבחן התקליט השני, שיבהיר אם הדמויות שלהן מצליחות להחזיק גם חיים נטולי גימיק. הביצה יובשה. הגיע הזמן לעבור לדברים מהותיים יותר. אני מודה, לא הייתי מהצופים שהזריקו את העונה הראשונה, עצמו עיניים והמתינו לדעיכתו של הקריז, אבל אין כוונה להמעיט בערך האפיל שלה, שאמן סלה ימשיך לתפקד גם בעונה הנוכחית.
"סרוגים". למי קראת רווקה? (צילום: אווה גז)
אז בואו נבהיר כבר עכשיו. "סרוגים" היא לא סדרה שעוסקת בדתיים. "סרוגים" היא דרמה רגשית, נבונה, עדינה ולא מתלהמת, שמשתמשת במסגרת החיים הדתית ובמגבלות שלה, כדי להציף סוגיות שקשורות בזוגיות ויחסים. היא מחדדת את האמירה שלה באמצעות היחס הכפייתי משהו של החברה הדתית לעניין הנישואים. באמצעות העובדה שמבחינתה בנאדם בוגר לא יגשים את היעוד שלו עד שהוא לא ישתחל מתחת לחופה. אם הגיע לגיל 30, ירחם השם, ועדיין לא מצא לעצמו זוגיות, הוא יפלט לשוליים של הקהילה, שם ישוטט עד שיצליח להשתדך. אם זה לא יקרה, הוא יחיה בחברה הדתית בבועה של בדידות, או יפלט ממנה אל חיים של כפירה.
נשמע מוכר? התיאור הזה הוא בסך הכל הקצנה של היחס של החברה החילונית לרווקות מאוחרת (רק שאנחנו נהנים מארכה של עשר שנים בערך) או נצחית. מהבחינה הזאת "סרוגים" היא סדרת בנות (נוט דט דר איז אנית'ינג רונג ווית' איט), יודעים מה – סדרת בנות טובה, שמצליחה לכסות כמה קהלים – החילונים שמוקסמים מהאקזוטיות של העולם הדתי, מהדילמות המרעננות, מהתמימות, והדתיים שנהנים לראות את ההשתקפות שלהם בטלוויזיה ופה ושם גם להצליף ביוצרים על זה שדתי אמיתי לעולם לא ישתמש באותיות אהו"י כשאשתו בנידה, אחרת אלוהים ממש יתעצבן.
אבל מעל לכל הקהלים האלה – וזה הסוד האמיתי של הסדרה - מצוי הקהל שפשוט מתעניין בדרמת יחסים מסוג "קרב אותי-הרחק אותי" פשוטה ומשוחקת היטב. כי בסופו של יום (יותר נכון מאמצעיתה של עונה) "סרוגים" היא מעין "אנטומיה של גריי" בגרסת בני עקיבא. גם כאן חותמות כרטיס אותן דמויות בלתי נמנעות – אשה שנופלת בקסמיו של גבר בלתי מושג אבל מפתחת עמוד שדרה וזוכה בגבר הרגיש והמתחשב, האשה המתלבטת והמרדנית והאשה הכוחנית העומדת על שלה. "הייתי לבד", אומר אמיר ליפעת בפרק האחרון בעונה הראשונה. "כולנו לבד", היא עונה לו. וזאת התורה כולה על רגל אחת.
פה זה לא יחסי ציבור
העונה הראשונה נגמרה עצוב. אף אחד מהדמויות לא מצאה אהבה, עונה שלמה ואפילו בחתונה אחת (!) כשרה לא זכינו לרקוד. העונה השניה, תודה לאל, נפתחת בחתונה של יפעת ומיסטר רייט, כשאת הנרטיב הצפוי שוברת סוגיית ה"כלה בנידה" המסקרנת. הודיה מצידה הולכת ומתרחקת אל החילוניות (וכאן דווקא מסתמן צילה של קלישאה, הלוואי ואני טועה), רעות חוזרת מהודו ונתי מתמודד עם המוות של אמא שלו.באופן טבעי בעונה הזאת הדמויות מתרחקות מעולם הדייטים והסדרה לוקחת
דעה
האמת הסרוגה
אבי שושן
חייהם של הצעירים מהזרמים הדתיים השונים ב"סרוגים", קשים לצפייה עבור מי שבא מהעולם הזה. אבי שושן מסביר איך הפכה סדרת טלוויזיה אחת לשיחה הכי חמה מחוץ לבית הכנסת
והמלצה אחרונה לצופים הדתיים שמתלוננים שהדת מוצגת בסדרה באור לא חיובי, תנוחו. אלה לא שידורי הפרופגנדה של אחד אלוהינו פה. אולי יש בכם צד שמורגל בהחצנה בלעדית של הצדדים החיוביים (ויש כאלה) של אורח החיים הדתי, אבל "סרוגים" היא סדרה אנושית, ויש בה ייצוג הוגן ונוגע ללב גם של צדדים אחרים בקיום הזה. כשתשכרו חברת יחסי ציבור היא תעשה לכם סדרה, ותוכלו לצבוע אותה באיזה צבעים שתרצו, ואפילו להאמין בזה. בינתיים כולכם – וכולנו – מוזמנים להכיר תודה על ייצוג עמוק, מורכב ומרובה רבדים ודילמות של הציבור הדתי. תאמינו לי, זה פי אלף יותר מעניין.
"סרוגים". "אנטומיה של גריי" בגרסת בני עקיבא
צילום: אווה גז
מומלצים
