המסע אל החופה: כלום לא יעמוד ביני לבין הבופה
עד שהגענו אל גן האירועים כבר קראו לכולם לעזוב את האוכל ולהגיע לחופה. בכוחות אחרונים תפסנו מלצרית המומה ובעיניים דומעות הסברנו שלא אכלנו כל היום. אנחנו רק מבקשות פת לחם קטנה, אם אפשר עם קצת סושי בצד
הלכנו לחתונה של אחות של חברה שלי, אורית המעלפת. צמתי כל היום, כי ידעתי שיש בופה בערב. אני ומאיו, החברה הכי טובה שלי, קבענו שנצא מבעוד מועד. "הגלגלים של האוטו זזים בשבע", אמרה מאיו. "כן" הסכמתי בנחישות, "ולא דקה אחרי".
בשמונה נכנסתי לאוטו בדרך לאסוף את מאיו. לצער כל הגורמים הנוגעים בדבר, קינג ג'ורג' היה חסום לתנועה בגלל הפגנת נכי צה"ל המעצבנת. כל אחד במדינה הזו חושב רק על התחת שלו. לא רוצה להישמע אנוכית, אבל האם באיזושהי נקודה חשבו נכי צה"ל על מצוקות אחרות שיש בישראל, כמו רעב למשל? רעב שיכול להיפתר על ידי הגעה מהירה לבופה?
אחרי דיון קצר עם מאיו קבענו שאאסוף אותה בעיקוף מרוטשילד. "אורית ביקשה שאני אביא לה כמה דברים", מלמלה כשהיא מעמיסה טרולי שמונה קילו לבגאז', ואז החליפה אותי בעמדת הנהג, כי יש לי פחד מדרכים בינעירוניות.
משום מה, זוגות ישראלים מרגישים שהאורחים שלהם לא אוהבים אותם מספיק אם הם לא יוצאים למסע של 17 שעות אל הדרך שמעבר להרי החושך כדי להגיע לגן האירועים נטול היתרי הבניה שלהם, שמצוי בנקודת ציון אסטרטגית בדרך למושב חור-שאיש-אינו-מכיר בדרום הארץ. למזלם של המתחתנים, פסיקת בג"ץ קבעה כבר מזמן שגני אירועים שנבנו ללא היתרים לא ייהרסו על ידי צה"ל בליווי D-9, אלא אם כן הם נראים כמו בית ושייכים לערבים.
מכיוון שגם בעיניי וגם בעיני מאיו למפות יש משמעות רק אם הן כוללות הוראות הכוונה כגון: "פני ימינה בחנות של אפרת קסוטו", טרחתי והבאתי לנסיעה את ה-GPS שלי, שהתגלה כידיד נאמן ותחליף די אמין לגבר, כשעלינו על כביש 431.
אנחנו היחידות שעוד לא יצאו לעבר החופה
כשהגענו מותשות לגן האירועים בעודנו ממלמלות בעיניים טרוטות "בופה, בופה", הספקנו לשמוע בזווית האוזן קול בוקע מהרמקולים משהו בערך כזה: "הקהל מתבקש להרפות מהבופה ולצאת החוצה לכיוון החופה".
"הו, מי יתנני עוף", הזדעקנו אנחנו ובטנינו המקרקרות.
בכוחות אחרונים תפסנו מלצרית המומה ובעיניים דומעות הסברנו שלא אכלנו כל היום ומה שאנחנו רוצות זה רק פת לחם, פת קטנה, אם אפשר עם קצת סושי בצד. "תפנו למוטי", אמרה המלצרית, "ההוא עם המכשיר קשר".
מיד אצנו רצנו אל מוטי, פירטנו את השתלשלות האירועים שהביאה לאיחור הלא אופנתי שלנו והסברנו: "אנחנו רק רוצות פת לחם קטנה, אם אפשר עם קצת אמפנדס בצד". מוטי הפנה אותנו למלצר, שגם לו סיפרנו הכל. "רק פת קטנה", התחננו, "אם אפשר עם קצת גואקמולי בצד". המלצר חייך לשמע תלאותינו ומיד אמר: "בכיף, תנו לי חמש דקות".
רבע שעה אחרי זה, אנחנו היחידות שעוד לא יצאו לעבר החופה, עומדות ומחכות לטלפון מהמלצר הארור. מה כבר ביקשנו מהזבל הזה, כולה פת. מאיו הביטה בי במבט אובדני, "מי היה האיש שהבטיח לנו פת לחם", קוננה, "מי הוא אותו בן בליעל, אותו נבל בן נבל, איש שלא האמת נר לרגליו כי אם השקר. מי האיש שהפקיר שתי בנות תמות לרעוב בשדות הקור. מיהו חסר הלב ונטול המצפון, שהבטיח לחזור עם בופה ולא שב".
הרעב נרגע – אפשר לכתוב צ'ק
ברגע שנגמרה החופה רצנו לכיוון העיקריות, כשידיד לשעבר מהלימודים לוחש לעברנו, "אפילו הרב עוד לא יצא ממתחם החופה". קפוץ לנו מאוד, צדקן. "אל תשפוט אותנו", סיננו בזעם, "עדיין אפשר להריח את הטריאקי מהפה שלך".
אחרי שני אסאדו, פירה בטטה, אורז ואנטיפסטי, הרעב קצת נרגע קצת ופנינו לרשום צ'ק תודה. "מה לרשום על הברכה", שאלה מאיו בזמן שאני מתעסקת עם תפוח אדמה דשן. "ברכות לרגל יום חתונתכם, או משהו", השבתי ביצירתיות, פשוט שירה.
רגועות ועל בטן מלאה הלכנו לרקוד עם אורית, היפה בנשים. ההתחלה היתה מבטיחה עם יצירות מופת כגון "אלייך" של משה פרץ, "קרוסלה" של שרית חדד ורמיקס של "את האחת של חיי". אבל, די מהר הדיג'יי נזכר שמדובר בחתונה של אשכנזים והתחיל להשמיע נושאי המגבעת.
נו שוין, לפחות היה אלכוהול. הרבה אלכוהול.
- עוד כתבות וטורים על מתחתנים וחתונות
לפנייה לכתב/ת 
