הייאוש שמסתתר מתחת להריסות בהאיטי
שנים של אסונות טבע וזוועות מעשי ידי אדם, הפכו את הייאוש לשמה השני של האיטי. אלפי בני אדם שנהרגו בסופות ובשיטפונות, 80% שחיים מתחת לקו העוני, האלימות וצלקות המשטר הדיקטטורי לא מוסיפים אופטימיות
אם צריך לנסח הגדרה מילונית ל"מדינה חסרת מזל", עושה רושם שהאיטי הוא השם הנכון למלא איתו את החלל. שנים של אסונות טבע וזוועות מעשי ידי אדם, הפכו את הייאוש לשמה השני של פיסת הארץ הנחשלת הזו, אך רק רעש האדמה הקשה שפקד אותה אתמול (יום ד') בלילה, הצליח להעלות את כינויה על דל שפתיהם של אזרחי העולם הגדול,
כשהאיטי, קולוניה צרפתית לשעבר, נוסדה בשנת 1804, קשה היה לנחש שהיא תהפוך למדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי. לרפובליקה השחורה הוותיקה ביותר בעולם, שהוקמה בהפיכה של עבדים משוחררים, היו די סיבות להצליח, אך במקום זאת היא הפכה למדינה שבה 80% מהאוכלוסייה, נכון לאשתקד, חיים מתחת לקו העוני, ו-54% מתקיימים במה שמוגדר "עוני מחפיר". יותר ממחצית האזרחים מתבססים על פחות מדולר אחד ליום.
שכונת פחונים שנפגעה ברעידת האדמה (צילום: AFP)
העובדה ששני שלישים מתושבי "ארץ ההרים הגבוהים", כפי שמכנים אותה אנשיה, עובדים במגזר החקלאי, עשויה להסביר את מצבה העגום. אסונות הטבע הפוקדים את המדינה תכופות הופכים את הענף ללא-יציב תמידית, ומוחקים פעם אחר פעם את הישגי העבר. בשנת 2004, למשל, נהרגו 5,000 בני אדם בסופות ובשיטפונות.
גם כשהכלכלה המקומית כבר החלה לצמוח בשנת 2005, היא נפגעה קשות מארבע סופות טרופיות נוספות, שהיכו במדינה שלוש שנים אחר-כך. יותר מ-800 איש נהרגו בסופות הללו, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם. אם לא די בכך, בשנת 2008 סבלה המדינה גם ממשבר מזון חריף, שעורר מהומות אלימות ברחביה.
אמא אדמה, אבא דיקטטור
רעש אדמה בדרגה 7 הוא חזק מאוד בכל קנה מידה, אבל עבור מדינה כמו האיטי, שתשתיותיה רעועות במיוחד,
לא הטבע לבדו מביא מדינות למעמד של עולם שלישי. אולי זה העוני שמוליד את הרוע, ואולי להפך - זו כבר שאלת "הביצה והתרנגולת" - אבל העובדה היא שהאיטי התבססה במרוצת השנים כחוף מבטחים לפושעים משלל סוגים, כשברקע גם אלימות פוליטית מתמשכת.
בעשורים האחרונים הייתה האיטי לאחת מנקודות ההברחה המרכזיות של סמים מדרום אמריקה ומרכזה לארה"ב ולאירופה, חוליה מקשרת להעברת כספים בדרכים לא-כשרות, וזירה לקרבות רחוב ופעילות ערה של כנופיות. בצר להם, מנסים רבים מאזרחיה להסתנן לרפובליקה הדומיניקנית השכנה, כדי להגר משם בחשאי למדינות אחרות באזור ולארה"ב, בחיפוש אחר חיים טובים יותר. כמה מהם מגיעים בחיים למחוז חפצם, ומה המחיר שהם משלמים על כך? אין לדעת.
מימדי ההרס (צילום: AFP)
במקביל מנסה האיטי - לא תמיד בהצלחה - לבסס משטר דמוקרטי יציב, אחרי שנים של דיקטטורה אלימה ושלטון דיכוי שהנהיגו פרנסואה דובליה ובנו ז'אן קלוד, שנים שגררו גם סנקציות בינלאומיות. בשנת 1990 היה ז'אן-ברטראן אריסטיד, כומר קתולי לשעבר, לנשיא הראשון של המדינה שנבחר בבחירות חופשיות, אולם כבר שנה לאחר מכן הוא הודח. ב-1994 הוא הושב לתפקידו בסיוע ארה"ב, אך לפני חמש שנים אולץ שוב לפרוש, ולעזוב את המדינה לגולה בעקבות מרידה. רק באוקטובר האחרון הדיחו המחוקקים את ראש הממשלה, מישל פייר-לואי, בשל טיפולה במשבר הכלכלי, בזעזוע פוליטי נוסף.
גם פעילי הסיוע נקברו: מי יעזור?
ובכל זאת, בשעה שרב העולם היה טרוד בענייניו, היו בשנים האחרונות מי שכן ניסו להעמיד את האיטי על רגליה. בשנת 2004 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם לשלוח למדינה כוח משקיפי שלום בן 8,000 חיילים בשם MINUSTAH, ובמקביל פועלים בה מאות מתנדבים מטעם ארגוני סיוע שונים. אלה מנסים יחדיו לקדם את התהליך הדמוקרטי במדינה, ולפרק ארגונים חמושים מנשקם. אשתקד גם מינה האו"ם את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, לשליחו בהאיטי, על שום ההערכה הרבה שלה הוא זוכה בה.
אבל הסיוע הזה הוא רק טיפה בים, לבנה בעיי החורבות שהתגלו הבוקר, עם עלות השמש במדינת האי. רבים מאנשי הסיוע הזרים הם שהצליחו להעביר פיסות מידע לעולם בשעות שאחרי רעש האדמה, אך לפי דיווחי האו"ם וארגונים שונים, רבים אחרים מקרב אנשיהם באזור נעדרים בעצמם.
בהנחה שלא מעטים מהפעילים האלה שילמו בחייהם על כוונותיהם הטובות, העולם יצטרך להתגייס כעת למען האיטי ביתר שאת, ולא לשים את מבטחו בשליחים. אלא שעכשיו, אחרי שנים של צקצוק לשון מול אסונות שנראים פתאום קטנים יחסית, נקודת הפתיחה שלו איומה בהרבה. האיטי קיבלה מכת מוות, ואולי סוף סוף, אחרי שנים, מכונות ההנשמה בדרך.
