על פסגת האנדים: מסעותיי לטיפוס הרי פרו
"זר לא יבין זאת", אומרים משוגעי הספורט האתגרי למיניו כששואלים אותם למה לטפס במשך שבועיים על הר ובתוך חמש דקות לרדת ממנו? אבל רועי מייברגר לא הצטער לרגע כשטיפס לפסגת האלפמיו, בגובה 5,947 מטר, והניף את דגל ישראל
בשעה 6:00 בבוקר, לאחר שבע שעות טיפוס בקור של 20 מעלות מתחת לאפס, במרחק של 150 מ' בלבד מפסגת ההר הגבוה ביותר בפרו, היינו תשושים לגמרי. טום, השותף האוסטרלי שלי, התלונן שהוא לא מרגיש את קצות אצבעות הרגליים ואני הייתי מותש בגלל הקור, הגובה וקשיי ההתאקלמות לאוויר הדליל.
לאחר דיון קצר עם אדוין, המדריך המקומי, והתלבטות קשה האם להסתובב ולרדת, החלטנו להמשיך לטפס. כעבור שעתיים נוספות של טיפוס אטי וסיזיפי עמדנו על הפסגה, בגובה 6,768 מ'. תחושות ההתעלות והשמחה פינו את מקומן מהר מאוד לדאגה אמיתית בנוגע לדרך חזרה עד למחנה.
הפגישה הראשונה שלי עם פרו הייתה לפני שמונה שנים, כמטייל לאחר הצבא עם חיבה לטבע פראי ואתגרים פיזיים. התאהבתי בעיר הוארז שבצפון פרו, אשר באחד ממדריכי הטיולים מוגדרת כ"מכה של מטפסי ההרים". הוארז היא עיר בינונית בגודלה, שבכל שנה מתמלאת באלפי מטפסים ומטיילים מכל רחבי העולם שבאים לטעום קצת מהנוף ההררי הנפלא שסובב אותה.
הר האלפמיו. מההרים היפים בעולם (צילומים: רועי מייברגר, טבע הדברים)
היא שוכנת בקרבה לרכס הוואי-וואש, ולקורדילרה בלנקה - רכס ההרים הלבן, הגבוה ביותר בפרו, שהוא חלק מרכס האנדים הנמתח לאורכה של כל יבשת אמריקה. ברכסים הללו יכול כל מטפס למצוא משהו בשבילו; יותר מ-20 פסגות מעל רום של 6,000 מ', הרים המתאימים למטפסים מתחילים אל מול קרחונים למקצוענים, מאות לגונות בצבעי טורקיז עז ומאות קילומטרים של מסלולי טיול שבין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את טרק הסנטה קרוז ואת הטרק שברכס הוואי-וואש.
תוך חודש ישבתי באוטובוס לילה מאובק בדרך להוארז
לאחר שתכניותיי לטפס על ההרים של הרפובליקות הישנות של ברית המועצות נפלו בשל מחסור בשותפים, החלטתי לנצל את הקיץ כדי לשאוף קצת אוויר הרים בפרו. התכנון היה זריז, ובתוך כחודש ישבתי באוטובוס לילה מאובק בדרך להוארז ולהרפתקאות חדשות.
התרגשתי לחזור להוארז כמו לחזור לבית ישן או לשכונה אשר גרת בה פעם. אחד הדברים ששמחתי לראות שלא השתנו בעיר היה חנות המיצים שנקראת CHINITO (הסיני). כל בוקר פנוי בעיר התחיל עם שתי כוסות גדולות של שייק בננה וחלב בפחות משלושה שקלים, בחברת תושבים מקומיים. אפילו העובדים במקום היו מאותה משפחה שניהלה את החנות בביקור הקודם שלי.
עוד מוסד שהשתנה אך במעט היה סוכנות הנסיעות Andean Kingdom, שבניהולו של אנדרס. אנדרס, בחור ארגנטיני גבוה ועליז, מפעיל כבר שנים סוכנות טיולים המארגנת טרקים, טיולי אופניים, וטיפוסי סלע וקרח באזור הוארז. כמובן שהוא לא זכר אותי מבין שטף המטיילים שעברו שם בשמונה השנים האחרונות, אבל ערכו של מנהל סוכנות אמין וישר, המשכיר ציוד טיפוס ברמה גבוהה לא יסולא בפז במדינה כמו פרו, ואת כל הטיפוסים שלי ארגנתי בעזרתו ובעזרת אשתו המקסימה שעוזרת לו לנהל את הסוכנות.
חנות המיצים chinitoבהוארז, בה נהגתי לבקר בביקורי הקודם
אחרי שהתמקמתי בעיר והסרתי מעט חלודה מהספרדית הקלוקלת שלי, יצאתי לכמה טיולי יום כדי לסייע לתהליך ההתאקלמות של הגוף לגובה: ביקור בלגונה 69 היפהפייה, וסיור באתר תצורות הבזלת המיוחדות ב-Hatun machai , המשמשות למסלולי טיפוס סלע ברמות קושי שונות. בין לבין סימנתי לעצמי את שני בתי הקפה החמימים שהעברתי בהם שעות רבות בימי מנוחה מההרים.
כחלק מתהליך ההתאקלמות יצאתי לכבוש את פסגתו של היאנאפקצ'ה (Yanapaccha), ברום של 5,460 מ'. ברמה הטכנית, הטיפוס היה קל יחסית, ובדרך כלל נהוג לטפס עליו במשך יומיים. הצטרף אליי בחור אוסטרלי ששמו טום, שפגשתי ימים ספורים לפני כן.
תהליך מציאת שותף לטיפוס בהוארז דומה לתהליך מציאת בני זוג בעולם הפנויים-פנויות. חברה שמגיעים לעיר ומחפשים פרטנרים תולים פתקים על לוחות המודעות בסוכנויות הטיולים הכוללים שם, תיאור קצר ויעד טיפוס, עם כתובת אי-מייל, ממש כמו לחפש דייט. אלא שלהבדיל, בחיפוש אחרי דייט לא יוצאים עם השדכן, ואילו כאן, במקרה שלא מוצאים - לוקחים מדריך מקומי...
מי הטורקיז בלגונה 69 באחד מימי ההתאקלמות לקראת הטיפוס הגדול
בשיחה שלפני הטיפוס למדתי על הזיקה המיוחדת של טום לישראל. אמו יהודיה שגרה בקיבוץ בארץ (הוא לא זכר את שם הקיבוץ) במשך כמה שנים, והוא מתכנן לקרוא לבנו על שם אחת הדמויות הישראליות הנערצות עליו - משה דיין.
לאחר כארבע שעות וכמה מכשולים טכניים הגענו לפסגה
ביום הראשון לטיפוס הגענו למחנה הבסיס ברום של 4,800 מ' והתמקמנו ללינה. בשעה 3:00 יצאנו לדרך מצוידים בפנסי ראש, לבוש חם והרבה מוטיבציה. רוב הקרחונים באזור מתחילים בסביבות גובה 4,800 מ', ועל אף שאוגוסט חל בעונה היבשה באזור זהו בעצם שיא החורף, כך שחם מדיי לא היה לנו.
לאחר כארבע שעות וכמה מכשולים טכניים לא קשים במיוחד הגענו לפסגה. פסגתו של היאנאפקצ'ה היא קצהו של קרחון תלול שבקושי ניתן לשבת עליו בבטחה. בגלל הרוח ועייפות השרירים ממאמץ הטיפוס על הקרחון התלול, שכחתי להוציא את הדגל לתמונה המסורתית. כשנזכרתי בזה היינו כבר כמה מאות מטרים למטה.
מתארגנים להכנת ארוחת ערב במחנה הבסיס למרגלות היאנאפקצ'ה
לאחר יום מנוחה בהוארז החלטנו לנצל את מזג האוויר הטוב ששרר באזור כדי לנסות לטפס אל פסגתו של ההואסקראן (Huascaran), ההר הגבוה ביותר בפרו, לרום של 6,768 מ'. אמנם הטיפוס על פסגתו של ההואסקראן אינו נחשב לקשה במיוחד מבחינה טכנית, אבל השנה הוא כבר גבה את חייהם של מטפס יפני ומדריך פרואני.
בשנת 2002, בפעם הקודמת שבה טיפסתי אל הפסגה, מצאו את מותם יותר משבעה מטפסים, ואז נתקלתי במשלחת שיצאה לחלץ את הגופות. מראה הגופות הקפואות בגובה 6,000 מ', כאשר רק רגליהן מבצבצות ושאר גופן קבור בשלג גרם לי אז להלם ולהכרה שגם לי זה יכול לקרות, לא חשוב עד כמה אנסה למזער את הסכנה. גם בזמן הטיפוס הנוכחי חזינו במאמצי החיפוש של משלחת החילוץ.
למרות החששות ותקופת ההתאקלמות הקצרה יצאנו להר, ולאחר שלושה ימים של טיפוס על סלע, שלג וקרח הגענו למחנה 2 הנמצא ברום של 6,000 מ', אשר ממנו תכננו את היציאה לפסגה. לאחר שקיעה מהממת וארוחת ערב המורכבת מאטריות, מרק אינסטנט ועוגיות, הפשרנו מים לתרמוסים והתעטפנו בכל השכבות האפשריות בתוך שק השינה.
בדרך למחנה על הר הואסקראן. ההר גבה קורבנות יותר מהפסגות האחרות
גושי הקרח הגדולים מהווים גשרים ומעברים לאורך המסלול
לאחר כמה שעות של שינה חטופה הודיע לנו השעון המעורר שהשעה 12:00, והכריח אותנו לצאת מהחום היחסי של האוהל אל הלילה שטוף הכוכבים, כשהטמפרטורה בחוץ 20 מעלות מתחת לאפס.
התחלנו את הטיפוס לפסגה באמצע הלילה, כי השלג אז יציב יותר בגלל קור הלילה, והוא פחות נוטה למפולות שלגים, כך גם בטוח יותר על גושי הקרח הגדולים המהווים גשרים ומעברים לאורך המסלול. התכנון היה להגיע לפסגה מעט לאחר הזריחה, בשעה 6:00 בבוקר.
לאחר שניווטנו על פני סדקים עמוקים (קראווסים, שעומקם כ-50-60 מ') וטיפסנו על פני מדרונות, הגענו לקטע שבו פתחתי את הסיפור. רק 150 מ' מהפסגה. השמש הפציעה מעל האופק והחלה לחמם קצת את אצבעות רגליו של טום, שהפסיק להרגיש אותן זה מכבר.
יופי עוצר נשימה של זריחה בגובה 5,500 מטר
אחרי שהמדריך טען שאנחנו קרובים מאוד לפסגה (רק עוד חצי שעה), המשכנו בטיפוס האטי והמפרך עוד כשעתיים, ובשעה 8:00 עמדנו על הפסגה הגבוהה בפרו. ציפינו כמובן לראות את כל הקורדילרה בלנקה לרגלינו וליהנות מכמה דקות של מנוחה, אבל מזג האוויר חשב אחרת, והעננים שהתחילו להיאסף ולהיבנות למרגלותינו מיסכו את הנוף. לאחר כחמש דקות כבר היינו בדרך מטה.
הדרך ארכה יותר מארבע שעות, ובסופן נפלנו שדודים באוהל למשך כמה שעות. רק אחר כך התחלנו לחשוב על ארוחת הערב ולהפשיר מים לשתייה.
כשחזרנו להוארז נפרדתי מטום, אשר סיים את חופשתו וחזר לביתו שבסמוך לקנברה (בירת אוסטרליה).
בחירת שותפים היא אחד הדברים החשובים בטיפוס הרים; כי מעבר למיומנות הטיפוס, שיש לה משמעות של חיים, השותף הוא גם זה שאתה חולק אתו את הסיפורים והגעגועים, ולא פחות חשוב שהוא יהיה מישהו שנוח להסתדר אתו בתנאים הקשים למשך ימים ארוכים. טום היה שותף מצוין.
"הר של מתחילים" בגובה של 5,686 מ'
לטיפוס ההר הבא, ואיונאראחו (Vallunarju), יצאתי עם וינסנט, צעיר צרפתי שפגשתי בסוכנות של אנדרס. רום פסגתו של ההר 5,686 מ', והוא נקרא "הר של מתחילים", שם שגרם לי לזלזל בו מעט. בעודנו נוסעים במונית לתחילת המסלול, מרחק שעתיים מהוארז, נזכרתי ששכחתי את שני זוגות הכפפות שלי על המיטה במלון. לאחר התייעצות עם וינסנט החלטתי להתחיל את הטיפוס ולבחון את המצב תוך כדי עלייה. סיכמנו שאם תהיה סכנה לכוויות קור באצבעות נסתובב ונרד.
מכיוון שהטיפוס על ההר לא דרש רוב הזמן שימוש בידיים, הלכתי עם יד אחת בכיס, ואת היד האוחזת בגרזן הקרח כיסיתי בחולצה כדי למנוע מגע ישיר בין היד לרוח ולמתכת. למזלי זה היה לילה חמים יחסית, וכעבור כמה שעות הגענו למרחק של כ-100 מ' מן הפסגה. הקטע האחרון של הטיפוס היה על רכס סכין, כשמכל צד נפערה תהום של מאות מטרים. עלינו בזהירות, עקב בצד אגודל, כדי לשמור על היציבות, ולבסוף הגענו לפסגה המיוחלת רק כדי לגלות שאנחנו נמצאים בתוך ענן והראות מסתכמת במטרים ספורים לכל צד.
100 המטרים האחרונים בדרך לפסגת האיונאראחו מתבצעים על רכס סכין
לסיום תקופת הטיפוס הנוכחית בחרתי לעצמי את הדובדבן שבקצפת, האלפמיו (Alpamayo), שפסגתו נמצאת ברום של 5,947 מ' והוא נחשב לאחד ההרים היפים בעולם (על פי תוצאות תחרות שנערכה בגרמניה בשנות ה-60 של המאה שעברה).
בצדו הדרומי, שעליו נוהגים לטפס, מתרומם קיר קרח של כ-400 מ' בשיפוע של 55-75 מעלות. הדירוג הטכני שלו לפי שיטת המדרוג הרוסית הוא 4 מתוך 5 דרגות קושי. מכיוון שכל ההרים שטיפסתי עליהם עד כה היו פשוטים בהרבה מבחינה טכנית, חששתי שאני עומד להתמודד עם טיפוס שמעל לכושרי, לניסיוני וליכולותיי הטכניות.
בשנת 2003 נהרגו על ההר שמונה מטפסים, ובהם שני מטפסים ישראלים, כתוצאה מנפילת גוש קרח גדול (serac) אשר חסם את אחד המסלולים לפסגה (מסלול הפרארי). כיום נהוג לטפס במסלול הנקרא המסלול הצרפתי הישיר (french durect), שהוא מסלול תלול יותר אבל גם בטוח יותר.
מחשבות על ירידה מההר רצו לי בראש
לאחר שלושה ימים של טיפוס הגענו למחנה הגבוה (או מחנה האוכף) השוכן ברום של 5,500 מ', למרגלות קיר הקרח המפורסם. כשהגענו בסביבות הצהריים הייתה הפסגה אפופה בענן ולא יכולנו לראות אותה. התמקמנו, אכלנו ונחנו מעט, עד שלפתע החלו העננים להתפזר ועל רקע השמש השוקעת התגלתה לנו פסגת האלפמיו במלוא הדרה. המונח יופי עוצר נשימה מעולם לא נשמע מתאים יותר.
400 מטר של קיר קרח כמעט אנכי. החלק האחרון בטיפוס לפסגת האלפמיו
אף על פי שהתפעלתי מיופיו של ההר, כשראיתי את המסלול התלול התגנבו ללבי חששות. שמחתי שאת מרבית הטיפוס נבצע בלילה ולא נראה את הדרך למטה, במקרה של נפילה.
השעון המעורר שהחל לצלצל בחצות הלילה הוציא אותנו משקי השינה.
עטינו על עצמנו את כל הדרוש: חולצה מנדפת, חולצה תרמית, סווטשירט פליז, מעיל פליז עם שכבה כפולה, מעיל גורטקס, כובע פליז, כפפות פנימיות, כפפות גורטקס, מכנסיים תרמיים, מכנסי פליז, מכנסי גורטקס, גרבי צמר מיוחדים, נעלי טיפוס, חותלות, קרמפונים, רתמה, ציוד טכני לטיפוס (טבעות, ברגי קרח, רצועות אבטוח וכו') וחבלים - ויצאנו לדרך. ליום הפסגה הצטרף אליי ואל המדריך צאבי, מטפס ספרדי שהשותף המקורי שלו טיפס לפסגת האלפמיו לבדו.
בגלל השיפוע של הקיר כמעט לאורך כל הטיפוס אבטחנו את עצמנו למשטח הקרח, והטיפוס התבצע כך שהמוביל עלה, הכין "תחנה" (אבטוח להר על ידי ברגי קרח/בזנ"ט/אחר), והמטפס השני טיפס אליו, וחוזר חלילה. בכל רגעי ההמתנה האלה הגוף מתקרר, נעשה נוקשה, ובכל פעם נדרש מאמץ רציני רק כדי להתחיל לטפס שוב.
לאחר כשלושה מקטעי טיפוס כאלה, באחת ההמתנות, כאשר המדריך טיפס למעלה ואנחנו חיכינו, כנראה בגלל תנוחת הגוף, אי זרימת הדם, הרוח והקור התחלתי להרגיש סחרחורת וחולשה. מחשבות על ירידה מההר רצו לי בראש. שיתפתי את צאבי ואת המדריך בחששותיי בנוגע להמשך הטיפוס, אבל לאחר שחזרתי לתנועה, ככל הנראה בגלל חידוש זרימת הדם, הרגשתי הרבה יותר טוב ויכולתי להמשיך לטפס.
שיטת הטיפוס הזאת גוזלת זמן רב, שכן אנחנו מתקדמים רק מחצית מהזמן. לאחר כשבע שעות ומרחק של כעשרה חבלים, הגענו בשעה 8:30 בבוקר לפסגה, התיישבנו על שני המטרים הרבועים שלה, אכלנו מעט חטיפים לצורך אנרגיה, והרשינו לעצמנו ליהנות מהנוף. הפעם לא שכחתי את התמונה המסורתית עם הדגל.
צאבי ואני על פסגת האלפמיו, עם דגלי קטלוניה וישראל
הדרך למטה מהירה בהרבה, מכיוון שגולשים אותה (סנפלינג בלשון העם), אבל גם (ובעיקר) נדרשה זהירות מרבית כי כל טעות קטנה יכולה להיות קטלנית בסביבה שכזאת. דבר ידוע הוא כי רוב תאונות הטיפוס מתרחשות במהלך הירידה מההרים.
אחרי יום ירידה נוסף התחלתי את המסע בחזרה לארץ, לאישה, למשפחה, לחברים ולעבודה. כמו שאומרים, עייף אך מרוצה.
אני לא יודע מתי ייצא לי לטפס שוב, אבל בהחלט ניתן לומר שמילאתי את המצברים באוויר פסגות קריר ודליל למשך הזמן הקרוב. בינתיים נשאר להחזיר לעצמי את הקילוגרמים שהורדתי, להסתכל בתמונות ולשמור את הזיכרונות.
- הכתבה פורסמה בגיליון ינואר של הירחון "טבע הדברים"
- לקבלת הצעה להטבות מיוחדות
לפנייה לכתב/ת 
