"בלידה החמישית הכל ייראה אחרת"

נשבעתי שלא אחזור על אותן טעויות בלידה החמישית.

הלידה

אני כורעת ללדת את בתי הרביעית בשאגות הקבועות שלי בחדר הלידה עם הדולה החדשה והאומללה שלקחתי לי, שלפחות יהיה מי שיתנצל בפני צוות המיילדות על תרגילי פיתוח הקול האימתניים ומחרישי האוזניים שאני מבצעת באותם רגעים. וגם בפני הבעל הנבוך כל לידה מחדש, שלא זכר שאישתו סיפרה לו על עברה כזמרת אופרה קולנית, צרחנית וזייפנית. הכל ב"ה מסתיים בסופו של דבר (כאילו יש לנו ברירה) ואני מובלת על כיסא גלגלים מחדר הלידה אל מחלקת היולדות, מרוגשת כל כולי מ-48 שעות של חופשה מהבית, תוך כדי ימי החופש הגדול.

קצת אחרי הלידה

הבעל מביא לביקור נרגש את שלושת אחיה הגדולים של התינוקת מחוסרת השם, והאמא (אני) נחרדת למראה ילדיה שלאחר יממה תחת טיפולו המסור של אביהם נראים במצב מביך למדי. הבנים עם חולצות מוכתמות מלכלוך והבת (שנתיים) עם קוקיות א-סימטריות, חיתול מסריח מקקי ומתגרדת ללא בושה וללא הפסקה.

למה לא דחפתי מסרק כינים לתיק ללידה? וגם בגדים וחיתול להחלפה לבת השנתיים? שרק הריח לא יגיע לאפן של שתי היולדות שאיתי בחדר. האחת מהן, חילונית, לידה ראשונה, מן הסתם בעלת דעות מוצקות על ה"דתיות המשריצות ילדים בכל שנה ואחר כך שוכחות להתייחס אליהם ולטפל בהם" והשנייה, חרדית מטופחת ששעתיים אחרי הלידה הגיעו 8 ילדיה לבקרה וכולם נראו כאילו הצטלמו שניה קודם לכן לשער הירחון "הורים וילדים".

חוזרים הביתה

בעלי היקר לוקח אותי ואת הפשושה הביתה, כאשר הילדים אמורים לחזור בכל רגע מהקייטנות. אני גוועת ברעב, כמהה לשיחת נפש קצרה עם הבעל על קפה, עוגה וסלט לפני הנחיתה הביתה, אולם כאמור, אין זמן כי תיכף הקייטנות מסתיימות והבעל היקר צריך להספיק להוריד אותי בבית עם התינוקת ולרוץ לאסוף את הילדים. מכאן ואילך מתגלגלת לה שרשרת מחדלים:

מחדל 1: הדלת

על דלת הכניסה לבית לא היה איזכור ולו הקלוש ביותר לכך שילדתי וברוכה הבאה לי ומזל טוב לאמא. איפה כל השלטים המרהיבים והמקושקשים שהכנת לי עם או בלי הילדים בלידות הקודמות? לא שמרת אף אחד מהם לשעת חירום כמו זו?

מחדל 2: הרצפה

אני נכנסת לתוך הבית ומשום מה רגליי נטועות במקום ללא יכולת תזוזה. אני שמה לב שאני דבוקה לרצפה. לרצפה השחורה, הדביקה, עם פירורי קורנפלקס דביק, שאריות ממרח שוקולד ומיץ פטל. אני חושבת שאפילו דרכתי על מסטיק.

מחדל 3: המטאטא

אני, 48 שעות אחרי הלידה, סובלת מטחורים, אוחזת במטאטא ויעה, מתחילה לטאטא ולקלל בו זמנית את היקום האכזרי ובעיקר את בעלי ואז עוברת לחדר הכביסה וכמעט מתמוטטת על הררי הכביסה המטונפת.

באותו זמן, במקום מאוד אחר

גיסתי, שילדה יומיים לפני, מבלה בבית ההחלמה ומנסה לשכנע אותי להצטרף אליה. אני מסרבת בכל תוקף. הרי הבית, הילדים המוזנחים, מכונת הכביסה הפועלת במרץ מהרגע שחזרתי, ואני - כולנו בטראומה. איך אנטוש את כולם לעוד מס' ימים?

הפקת הלקחים:

הלידה

אני כורעת ללדת את בני החמישי לא בתקופת החופש הגדול.

הרבה אחרי הלידה

אני מודיעה לבעלי שלא יביא אף ילד לבית החולים. אני צריכה לנוח ולאגור כוחות. כפיצוי אני עוצרת את הסבתא הזו שעוברת קבוע בין החדרים עם עגלה עמוסה בממתקים, מתנות וחזיות הנקה, וקונה לכל ילד הפתעה.

עוד קצת אחרי הלידה

אני נוסעת במונית עם הינוקא הישר אל בית ההחלמה היוקרתי ליולדות. מלידה רביעית ומעלה יש הנחה (אמנם די מגוחכת) מהביטוח המשלים של קופת-חולים. שם אני צובטת את עצמי חזק חזק כדי לוודא שאיני הוזה, מחבקת ומנשקת אותי מול המראה בחדרי הפרטי, כמעט ויוצאת בתופים ובמחולות על הפירגון העצום שעשיתי למען עצמי.

חדר פרטי של מלון, מפואר ומרווח, מיטה זוגית ענקית, 3 ארוחות שחיתות בריאות וטעימות להפליא, קניון קטן הצמוד למלונית (עם "ארומה" ו"שילב" ובינינו - מה עוד יולדת יכולה לבקש?) ונוף מרהיב.

בנוסף, כמובן שיש טלויזיה עם שלל ערוצים, צוות המטפל בקטנטן כל אימת שאבקש ומנוחה מסביב לשעון. השבת בפתח. אני מזדרזת להדליק נרות בלובי, נהנית מכל רגע בו אהיה שבת שלמה לבדי עם ערימת עיתונים, מנוחה ותינוק. אחרי שאני מעבירה מבט חטוף אל עבר היושבים בלובי, אני שמה לב שכל היולדות מבלות כאן עם בני זוגן, מלבדי.

בחור חרדי מברך אותי לשבת שלום וכשהוא שואל היכן בעלי, אני עונה שהוא עם ארבעת ילדינו האחרים. הוא מביט בי במבט מלא חמלה וצער ומיד מתעשת ומזמין אותי להצטרף אליהם לסעודת השבת. אני מודה לו ומסרבת בחביבות תוך שאני ממלמלת לעצמי: "אני לבד. סופסופ לבד. ושילמתי על זה הרבה כסף".

הילדים

הילדים מגיעים סופסופ לבקר את אימם שכבר מאוששת מהלידה. אז נכון, עברו 4 ימים ורק עכשיו הם ראו אותי ואת התינוק לראשונה, אז מה? מדובר בתובנות. הם אכלו יחד איתי ארוחת צהריים של המלון, צפו בחדרי הפרטי בערוץ "הופ" כשעתיים ואת הבילוי קינחנו כולנו בשוטטות בקניון הקטן.

באותן שעות בדיוק הרחק הרחק משם התרחשה לה תובנה נוספת: עוזרת הבית החרוצה שמצאתי מספיק זמן לפני הלידה קירצפה את ביתי במרץ רב, הפעילה 3 מכונות כביסה ברצף, קיפלה, החליפה מצעים והשאירה בית נקי למשעי.

לקראת סוף הבילוי המשפחתי אני מקבלת ס.מ.ס מהעוזרת שהשטח נקי (תרתי משמע) ואפשר לחזור הביתה. אני נפרדת מהילדים תוך הבטחה לשוב מחר לאחר שישובו ב-16:00 מהצהרון (זו עוד תובנה), וחוזרת ללילה אחרון ומפנק במלונית.

חוזרים הביתה

הבעל מגיע לאסוף אותי ואני מזמינה את שנינו לארוחת בוקר משותפת, נינוחה ואנינת טעם בשולחן הפונה אל הנוף המרהיב מבית המלון ליולדות. רקע מושלם לשיחת הנפש שלא הספקנו מהלידה הקודמת.

המחדל:

בדרך הביתה ברכב, מחדל אחרון חביב. מה חשבתם, שהכל יהיה מושלם?) למה שכחתי את הרקטוצורין בבית חולים? איה! טוב, לא לשכוח את הלקח הזה לפעם הבאה.

• מיכל פרץ, אמא לחמישה ילדים, תושבת הישוב שבות רחל, שחקנית ועוסקת בכתיבה.