פוטרתי פעמיים ב-3 חודשים. החיפוש ממשיך
המעבר חזרה מגרמניה לארץ היה רחוק מלסייע למצב הכלכלי של המשפחה. המשכורת באירו הייתה נדיבה במיוחד. "חווית הפיטורים", לראשונה זה 20 שנה , ולאחריה עוד אחת - לא תרמה לאופטימיות. מצד שני, הילדים מאושרים
שמי תמיר ואני מפוטר. ברקע אין קריאות "אוהבים אותך תמיר, אוהבים אותך תמיר", כבאחרונת קבוצות התמיכה. גם אין שיר מלא תקוות המתנגן לו ברקע. החיים הם לא שיר. אז ככה: משנת 2001 גרנו בגרמניה, ארץ זבת חיים נוחים ואירו. שם עבדתי עם שורה של לקוחות גדולים. לפני שלוש וחצי שנים חזרנו, אני ומשפחתי. מדוע? רצינו לתת לילדינו חינוך בישראל ולא בחו"ל, למרות שמדובר היה בהחלטה כלכלית קשה.
במשך השנה האחרונה ניהלתי פרוייקט מערכות חיוב (BILLING) עבור לקוח. פרוייקט קשה אך עם זאת מתגמל ומהנה. בניתי לי שם של עובד חרוץ, דעתן, מקצועי ואיכותי.
ואז... החל המשבר הכלכלי. הלקוח התקשה לגייס כספים להמשך הפרוייקט והפסיק אותו. המנהל שלי קרא לי וחלק לי שבחים על עבודתי ועל תרומתי. ועל כמה חבל לו - אבל אין ברירה.
בסוף יולי 2009 פוטרתי מעבודתי.
התגובות הראשוניות שלי היו שוק, הלם, פחד. הלא נודע דפק בדלת. כל יום שעבר במבוך חיפוש העבודה והבירוקרטיה של הפיטורים העלה את סף החרדה. הפיצויים איחרו להגיע ובסוף מס הכנסה לקח 35% מהם במסגרת עידוד החיסכון. החיים שלי עמדו מלכת.
מצד שני המשפחה שלי הרוויחה אבא במשרה מלאה. הילדים נהנו מחופש גדול פשוט גדול. אבא בבית זה משהו שהם לא הכירו. אבא שמשחק, משפר את הידע במתמטיקה, קורא ומשחק איתם. בהביטי על חצי הכוס המלאה, הודיתי לאלוהים (ולמעסיק) שלפחות פיטרו אותי בתזמון טוב, כך שחסכנו קייטנות.
אבל למרות האחווה המשפחתית, ההרגשה, איך לומר, לא הייתה מרוממת. מאז שאני בשוק העבודה (קרוב לעשרים שנה, כן אני כבר בן 41) זו הפעם הראשונה שפוטרתי. שרדתי את הגל העכור של 2000, שרדתי גל של 2003 וגל של 2006, אך בצונאמי של 2008 נשלחתי לביתי. התחלתי לקונן על מר גורלי - אך בעיטה בתחת מחברים עודדה אותי ולחפש עבודה, הרמתי ראש, ויצאתי לכבוש את השוק.
נחשפתי לשוק אכזר שמנצל את ההזדמנות ומוריד אותי על הברכיים, מציע משכורות עלובות ותנאים מחפירים ואומרים בצורה מאוד פשוטה "יש עוד אלף כמוך". בחלק מהראיונות אני over qualified בחלקם אני פשוט לא מקבל אפילו תשובה למה לא קיבלו אותי. ובין לבין יש את חגי ישראל, וההמתנה ל"אחרי החגים". נו טוב, גם את החגים זכיתי לבלות עם הילדים.
"אחרי החגים" דווקא בא טוב
הגיע "אחרי החגים" ולא תאמינו - ביום חול הראשון התקבלתי לראיון מיידי ולמחרת התחלתי לעבוד. איזה אושר. המנכ"ל אמר לי שהוא בונה עליי להביא הכנסות של מיליונים ושאקודם לתפקיד בכיר. אך מה שנסך בי ביטחון יותר מכל היו דבריו ש"גם אם הלקוח אליו אתה מיועד לא יהיה מעוניין אני עדיין רוצה אותך בחברה".
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. הלקוח קיבל רגליים קרות והחליט בסופו של דבר שהוא אינו מעוניין לעבוד עם החברה ששכרה אותי. במהלך חודש וחצי של "עבודה" ישבתי שלושה שבועות בבית במסגרת חופשה ללא תשלום עד שהלקוח יחליט. הבטחות המנכ"ל נשארו על הקרח ואני מצאתי את עצמי מפוטר פעמיים תוך 3 חודשים. .
היום אני שוב מחפש, מפעיל קשרים, מנוי לשלושה אתרי חיפוש עבודה, קורא לפרטי פרטים את המתרחש בשוק העבודה בערוצי הקריירה, ועוקב אחר מצב החשבון הגירעוני בבנק. אני יודע שכל ראיון נוסף מגדיל את הסיכוי.
והמשפחה? איננו יודעים כיצד נחיה עוד חודש אחד בלי למכור את הדירה האהובה שלנו, ותוהים מה היה לו היינו נשארים בארץ ה BMW ואירו. אך כשאנו מגניבים מבט לשלושת ילדינו ברור לנו שהבחירה, קשה ככל שתהיה, הייתה נכונה. האושר שלהם כאן, השייכות, המשפחה, החברים הרבים, אלו הם החיים הטובים באמת. השאר יסתדר. והחיפוש? החיפוש ממשיך.
הכותב, תמיר בן ציון, מנוסה בניהול לקוחות וניהול פרוייקטים בתחום מערכות מידע, מערכות חיוב לקוחות ומערכות ניהול שידורים. ניתן לפנות אליו בדוא"ל .
המדור החיפוש שאינו נגמר מאגד כותבים מתחלפים ונועד לספר על חוויותיהם בחיפושי העבודה - ניתן לשלוח טור לדוא"ל . כמו כן, אם את אמא עובדת, אם מצאת עבודה בדרך מקורית, או אם אתה מעוניין להציע עבודה - ניתן לשלוח טורים ופניות לדוא"ל לעיל.
לפנייה לכתב/ת 
