הזהב הלבן
בטי ווייט, כוכבת "בנות הזהב", לא מסתכלת אחורה. בגיל 88, אחרי 61 שנות קריירה, שישה פרסי אמי ופרס מפעל חיים שתקבל בטקס ה-SAG ("חשבתי שעובדים עלי"), היא עוד מקווה לפגוש את האביר על הסוס הלבן (ולא תאמינו במי מדובר). ראיון מיוחד
בישראל אולי מכירים אותה בעיקר כרבע מהצוות המנצח של "בנות הזהב", אבל בארצות הברית בטי ווייט נחשבת לאחד מעמודי התווך של הטלוויזיה. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיא נמצאת על המסך כבר 61 שנה כשחקנית סיטקומים, מנחת שעשועונים ובעיקר אורחת מבוקשת בתוכניות אירוח.
ווייט, שחגגה בשבוע שעבר יום הולדת 88, בהחלט לא מראה סימני האטה. בשנים האחרונות היא השתתפה ב"ההצעה" לצד סנדרה בולוק וראיין ריינולדס, התארחה ב"היפים והאמיצים" וכעת היא עובדת על סרט חדש מבית דיסני, “You Again”, בכיכובה של קריסטין בל, עם סיגורני וויבר וג'יימי לי קרטיס.
ווייט. 61 שנות טלוויזיה (צילום: Mark Hill)
כשהתבשרה שהיא עתידה לקבל בסוף השבוע, מידיה של בולוק, פרס מפעל חיים מטעם איגוד שחקני המסך (SAG) - בטקס שישודר בלילה שבין שבת לראשון בערוץ !E, היתה ווייט משוכנעת שעובדים עליה. "כל כך התרגשתי, אבל חיכיתי שמישהו יגיד, 'עבדנו עלייך'", היא אומרת בראיון מיוחד ל-ynet לקראת הטקס. "אולי פשוט מחלקים אותו למי שמצליח לשרוד לאורך זמן".
אליזבת' ווייט נולדה באילינוי וגדלה בלוס אנג'לס. היא למדה בתיכון "בוורלי הילס" הנודע, שם סיימה את לימודיה ב-1939. למרות שביוגרפיות רבות מציינות שהחלה את הקריירה כדוגמנית, ווייט מפריכה את השמועה: "דיגמנתי יום אחד בלבד כשהייתי בתיכון. קיבלתי 50 סנט. אגב, התעריף שלי עלה מאז".
קשה להאמין, אבל את בטלוויזיה מאז 1949.
"נכון. בעלי המנוח נהג לומר שהוא התחתן עם חלוצת הטלוויזיה האילמת. ב-49' באמת הצטרפתי לתקליטן בשם אל ג'ארוויס, ששידר בתחנת טלוויזיה מקומית בלוס אנג'לס. הייתי עזר כנגדו. זו היתה אחת מתוכניות הטלוויזיה הראשונות. אז, לרוב האנשים בכלל עוד לא היתה עוד טלוויזיה.
"אל היה מנגן להיטים, ובין לבין היינו משחקים ומאלתרים מערכונים, שישה ימים בשבוע, חמש שעות וחצי ביום, הכל בשידור חי. בגלל שזו היתה אחת התוכניות היחידות, כל מי שהגיע לעיר עבר אצלנו. זו היתה ממש אוניברסיטה של טלוויזיה.
וויט בשנות ה-50. "אוניברסיטה של טלוויזיה" (צילום: Gettyimages)
"כל זה לא הספיק לאל, כך שיצרנו במקביל גם תוכנית בידור מוזיקלית בת חצי שעה ששודרה פעם בשבוע. אני שרתי, ובסוף השיר היינו יוצרים מין מערכון שהפאנץ' שלו היה שם השיר ששרתי. המערכון תמיד עסק בזוג נשוי. מנהל התחנה המקומית הציע לקחת את הבדיחה ולמתוח אותה לסיטקום של חצי שעה. לא חשבתי שאפשר למתוח בדיחה לאורך כל כך הרבה זמן".
פעלתנית, לא פמיניסטית
כך לבסוף נוצר הסיטקום "Life With Elizabeth”, שהחל את דרכו ב-1952 והעניק לווייט את פרס האמי הראשון (מתוך שישה). ווייט בת ה-28 יצרה, כיכבה והפיקה את התוכנית, שתוך כמה שנים עברה לשידור בכל רחבי ארצות הברית. "היה לנו צוות של כותבים - כלומר כותב אחד והרבה שמות שהמצאנו".
למעשה היית אחת הנשים המפיקות הראשונות, בתקופה שהמהפכה הפמיניסטית היתה עוד רחוקה.
“לא חשבנו אז במונחים האלה. היתה לנו משימה, ועשינו אותה. היתה לנו אפילו במאית. היא פשוט עבדה בתחנה והיתה נהדרת, אז שכרנו אותה. לכן נלחצתי כשהתחילה התנועה הפמיניסטית, כי המונחים שלהן נהיו מאוד מיליטנטיים. אני תמיד חשבתי 'למה שלא נראה מי עושה את העבודה הכי טוב?' תמיד נהניתי לעבוד עם גברים. המגדר לא שינה לי".
רבים מהתפקידים הקומיים שלך משחקים על הניגוד בין המראה הנאיבי לבין הפתעות בצורת קללות (למשל בקטע הקומי שצולם מאחורי הקלעים של "ההצעה ") או רמזים מיניים.
"אני לא משתמשת בשפה כזאת בחיי היומיום, פשוט כותבים לי אותה. דייוויד אי. קלי, למשל, גם ב"אלי מקביל" וגם ב"אגם השקט", הכניס לי מילים איומות לפה. אני עושה את זה, כי זאת העבודה שלי. אבל כשאני עובדת בזכות עצמי ומאלתרת, הכיף שלי הוא לשחק על דו משמעויות. מה שהכי מצחיק הוא מה שאתה לא אומר. כשאתה מאלתר, אתה קורץ לקהל. מי שתופס, נהנה. מי שלא, זה לא מזיק. אבל בימינו כבר אין דו משמעות, הכל תלוי בחוץ, וזה פחות מצחיק בעיניי”.
ווייט אמנם השתתפה באחד הסיטקומים הראשונים ובשעשועונים רבים, אך לשיא הפריים-טיים היא הגיעה רק בשנות ה-70, כמשתתפת קבועה ב"מרי טיילר מור שואו" המצליחה. כותבי הסדרה בראו דמות בשם סו אן ניבנס, שנבנתה כפרודיה על הפרסונה הטלוויזיונית של עקרת הבית המתקתקה שגילמה ווייט בסיטקומים המוקדמים שלה.
אלא שבניגוד לווייט, הדמות שמאחורי החזות המלאכית היא מרשעת ותככנית. טיילר מור, חברה קרובה של ווייט, החליטה לפנות דווקא אליה מכל האנשים, שתגלם את ניבנס. הליהוק הצליח, הקהל קיבל אותה בזרועות פתוחות וניבנס הפכה מדמות אורח למשתתפת קבועה.
בית גיל זהב
ב-1985, כשהיא כבר בת 63, זכתה ווייט לזינוק נוסף בקריירה, בזכות "בנות הזהב", שם גילמה את רוז ניילנד הלא מתוחכמת והנאיבית, מהעיירה השמרנית סיינט אולאף. יחד עם שלוש חברותיה לצוות, הן יצרו את הסיטקום הכי מצליח של NBC באותה שנה. מתברר שבאייטיז - העולם לא היה שייך רק לצעירים.
מה היה סוד ההצלחה של "בנות הזהב"?
"השורה התחתונה היא הכתיבה. שחקנים מקבלים המון קרדיט על המון דברים, אבל לא היינו יכולים לעשות זאת אם זה לא היה כתוב. כותבים לא זוכים להערכה מספקת ורשתות נוהגות לשכור תסריטאים צעירים, כדי שידברו אל לב הקהל. הבעיה עם אלה היא שאין להם נקודת השוואה, אין פרספקטיבה. הם כותבים למען הבדיחה, ובשבוע שאחרי, הבדיחה כבר נעלמת. לו היתה להם פרספקרטיבה, זה היה עשיר יותר, מצחיק יותר ונותן לשחקן משהו לעבוד איתו.
ווייט ושאר בנות הזהב. כמו נקודות שונות במצפן (צילום: AP)
"ב'בנות הזהב', הדמויות היו שונות לגמרי אחת מהשנייה, כמו נקודות שונות במצפן. הקהל הכיר את הדמויות וחיכה לראות איך כל אחת תגיב לכל סיטואציה, והן אף פעם לא חפפו. קשה להשיג אפיון מובחן שכזה". ולמרות שבסרטיה האחרונים היא בעיקר מגלמת את הסבתא, ווייט הפתיעה בסוף שנות האלפיים בשינוי תדמית: לראשונה בקריירה היא התארחה באופרת הסבון "היפים והאמיצים". "זו דינמיקה שונה לגמרי. כולם נעשים רגשיים כל כך", היא מספרת, "האם הייתי רוצה להמשיך בתחום? גם אם הייתי רוצה לחזור, הם כבר דאגו לכך שלא אוכל, כי הם הרגו את הדמות שלי. בכל מקרה, היה כיף לנסות, אבל אני מעדיפה קומדיה".
מה עוד היית רוצה לעשות בתחום?
"את רוברט רדפורד"
פגשת אותו אי פעם?
"מעולם לא. ואני גם לא רוצה. הוא נסיך החלומות שלי כבר כל כך הרבה זמן, כך שהייתי נבוכה כל כך אם היינו נפגשים. אבל ברצינות, הייתי רוצה פשוט להמשיך לעשות את מה שאני עושה. כל כך כיף לי".
טקס פרסי ה-SAG, בו יוענק פרס מפעל חיים לבטי ווייט ישודר בלילה שבין שבת לראשון (23.1) בערוץ !E (השטיח האדום מ-01:00, שידור הטקס מ-03:00). שידור נוסף ומתורגם של הטקס ישודר ב-29.1 מ-17:30.
לפנייה לכתב/ת 
