הסתנן לאצטדיון טדי וזכה ב-85,000 שקל

היה זה יום שישי בשבוע, שנת 1997. א', נער בן 15, בא עם אחיו הקטן לצפות במשחק כדורגל באצטדיון טדי בירושלים. בהגיעם לאצטדיון, הבחין א' בילדים אחרים "המתפלחים" פנימה דרך פתח בחומת היציע המזרחי, שסורגיו נעקרו. א' הותיר את אחיו מאחור, הלך בעקבות הילדים והצליח גם הוא לחמוק פנימה. אולם מספר צעדים לאחר מכן נפל דרך פתח אוורור לפיר בגובה 6 מטרים. א' נחבט ואיבד את הכרתו. בתום אשפוז בבית החולים וטיפולים רפואיים, נותר עם שבר בחוליה L2 בגב התחתון ונכות רפואית צמיתה של 5%.

• הפליה בביטוח: בדרך לרפובליקת בננות?
  

מי אחראי לשלם פיצויים עבור נזקיו של הנער המסתנן? חברת הביטוח מגדל, אשר ביטחה את עיריית ירושלים, בעלת האצטדיון? משטרת ישראל, ששוטריה אבטחו את המשחק? אולי הוריו של הילד? אולי הוא עצמו נושא באשם?

השאלה הונחה על שולחנו של השופט כרמי מוסק, מבית משפט השלום בירושלים.

העירייה התרשלה בכך שלא חסמה את כל הפתחים לאצטדיון ולא הציבה סדרנים ליד הפתח הפרוץ. לכל הפחות הייתה צריכה להציב שלטי אזהרה, טען א'.

לעירייה אין כל אחריות, טענה מגדל. אסור לשכוח כי א' הסתנן ללא כרטיס לאצטדיון. לא זו אף זו, הוסיפה מגדל, לפני כל משחק, נוהגים נציג העירייה וקצין המשטרה לערוך יחד סיור מסביב לאצטדיון. אילו היו מגלים פרצה, לא היו מאשרים את קיומו של המשחק. לכן, הוסיפה מגדל, יש להניח כי הסורגים נעקרו לאחר שהעירייה מסרה את האחריות על האצטדיון למשטרה.

אין זה מתפקיד המשטרה, הסבירו נציגיה לשופט, למנוע באופן הרמטי כניסה בלתי מורשית לתחומי האצטדיון. המשטרה מקצה רק חלק מכוחותיה למניעת הסתננות. עיקר המאמץ מופנה לתוך האצטדיון ולשמירה על הסדר הציבורי.

אכן, קבע השופט מוסק, לאחר ששמע את העדויות, כי הוא מאמין שבטרם מסירת המגרש לאחריות המשטרה, נערך סיור מוקדם עם המשטרה. אך אין בכך כדי ללמוד שהפתח דרכו הסתנן א' היה מסורג כדבעי. האפשרות שקטינים יכנסו דרך פתח פרוץ ויפלו לתוך הפיר, המשיך השופט, הייתה אפשרות שניתן וצריך היה לצפותה. נציג העירייה אף הודה כי "ילדים רבים נכנסים דרך החלונות האלה. כשמגיעים למשחק כדורגל, ילד רואה חלון פתוח, והוא נכנס דרך החלון". עולה, כי האפשרות אף נצפתה בפועל.

למרות זאת, הוסיף השופט, העירייה לא נקטה באמצעי סביר, פשוט וזול של חסימת הפתחים. כל זאת, למרות שכבר היה

 של נער שנפצע באותן נסיבות. השופט מצא אם כן כי עיריית ירושלים נהגה ברשלנות.

חלקו של הנער באשמה: 25%

לעומת זאת את המשטרה, השופט פטר מכל אחריות. פעולות המשטרה, ציין השופט, נועדו לשמור על הסדר הציבורי. המשטרה אינה אמורה לטפל בתקינות האצטדיון או במצב אחזקתו. וודאי שלא היה על המשטרה לצפות, כי מאחורי הפתח בחומת האצטדיון קיים פיר עמוק שאינו מגודר.

גם את הורי הנער, פטר השופט מכל אחריות. "מתן האפשרות לנער בן 15 ללכת עם אחיו הקטן למשחק כדורגל אינה מלמדת בהכרח על אי אכפתיות או רשלנות מצד ההורים. ההורים נהגו בסבירות, שכן לא יכלו לצפות שילדם ינסה להיכנס דרך פתח המוביל לפיר וייקלע לסכנה".

ומה באשר לאשמתו התורמת של הנער עצמו? אכן, הניסיון להיכנס לאצטדיון דרך פתח בלתי מוכר ובחושך מוחלט היה מסוכן ולא אחראי. א' גם הודה כי הבחין שהחלל מעבר לפתח היה חשוך וכי בשעה שנכנס פנימה היה מודע לסכנה שבדבר. התנהגותו של א' הייתה גם פסולה מבחינה נורמטיבית, בכך שניסה להסתנן לאצטדיון ללא כרטיס כניסה. אולם, הבהיר השופט, שאלת אשמתו התורמת של א' צריכה להבחן על פי אמות מידה של קטין סביר בן גילו. על פי מבחן זה "עיקר האשם רובץ על העירייה. היא זו שגרמה לסיכון ואף צפתה את הסכנה, אך לא עשתה די כדי למנוע אותה".

לפיכך, פסק השופט, יש לייחס לנער אשם במידה פחותה מזו שיש לייחס לעירייה ולהעמיד את שעור אשמו התורם על 25%.

בשלב זה, פנה השופט לברר את נזקיו של א' כתוצאה מנכותו. אכן, קובע השופט, נכותו הרפואית הצמיתה היא 5%, אולם, לא ניכר שנכותו הרפואית משפיעה באופן משמעותי על תפקודו. הוא סיים את לימודיו, התגייס לצבא, למד לתואר הנדסאי תעשייה וניהול ועובד כמוקדן בחברת בזק. במהלך השנים לא פנה לאורטופד ולא התלונן על כאבים או מגבלות הקשורות לתאונה. לאור האמור, השופט העמיד את הנכות התפקודית על 2.5% ופסק פיצויים בסך של 114,000 שקל, מהם הוא ניכה 25%, כמידת אשמתו התורמת לתאונה.

בסופו של יום, חויבה מגדל, מבטחת עיריית ירושלים, לשלם לא' 85,000 שקל בצרוף שכר טרחה והוצאות המשפט.