מורות, אל תתנו לגברים להנהיג

במאבק ההולך ומתחמם על ראשות ארגון המורים העל-יסודיים כדאי שהמורות יחשבו היטב על העובדה שפעם נוספת מתעלמים מהן ומדירים אותן מעמדות ההנהגה של ארגון שהן הרוב המוחלט בו.

בכל הפרסומים המתרבים והמתנגחים, המשמיצים והתוקפניים אין זכר לכך שמדובר באיגוד מקצועי גדול וחשוב, שבו מרבית העובדים הם נשים (למעלה מ-80% בחינוך הממלכתי וכ-70% בכלל המערכת). מדובר במערכת שמאז אמצע שנות ה-80 חוסכים על גבה תקציבים הולכים וגדלים, כדי להעבירם לביטחון ולסקטורים תומכי השלטון. על גבן של המורות ועל חשבון הילדים זה תמיד קל. עם חזרתם של דברת וחבריו לזירה בעזרת המימון ל"רוח חדשה", התהליך יהיה קל יותר.

יש הטוענים (וגם טוענות) שאין קשר בין בחירות לייצוג באיגוד מקצועי לענייני מגדר. אך דווקא יש קשר הדוק בין מגדר לבחירות לאיגוד מקצועי, שמרבית העובדות בו הן נשים אך מנהיגיו הם באופן כמעט בלעדי - גברים.

הפרופורציות בין חלקם של הגברים בין המורים לבין חלקם בין המנהלים היא הפוכה (מעט בהוראה והרבה בניהול). בהסתדרות המורים האבסורד גדול אף יותר: על אף שלמעלה מ-90% מעובדיו הם נשים, מעולם לא עמדה אשה בראשה. בארגון המורים עמדו בראש שתי נשים בעבר: שוש באייר ושוש אורן. הצלחתו ב-1993 לשפר באופן משמעותי ביותר את שכר המורים (בכ-60%), התאפשרה במידה מכרעת תודות למנהיגותן של שלוש נשים: אורן, שהיתה ראש הארגון, חנה מרון הדוברת וד"ר לינדה עפרוני, היועצת הכלכלית.

להצלחתה של אורן להעלות את שכר המורים לא היה תקדים באיגודים המקצועיים. היינו יכולות לצפות שארגון חדש, עם השם היומרני "רוח חדשה" יעמיד בראשו אשה. אך לא כך הוא: נולד לו שם כוכב חדש. ולא רק שאשה לא עומדת בראשו אלא גם בין מוביליו אין נשים. בשיחה עם אחד מראשיה החביבים של "רוח חדשה" הוסבר לי כי "מה לעשות, יש בעיה עם נשים, הן לא מוכנות להצטרף להובלת התנועה".

איזו טענה מוכרת ובזויה. ב-20 שנות פעילותי הפמיניסטית שמעתי טענה זו אינספור פעמים. רק לאחרונה שמעתי אותה ממארגני "כנס יפו" על עתיד היחסים בין יהודים לערבים בישראל, כשהתלוננתי על כך שמתוך 44 דוברים היו שש נשים, וכפרס ניחומים, היו בפאנל ה"נשי" ארבע נשים מתוך חמישה משתתפים. כך כם בכנס האגודה לזכות הציבור לדעת, וזה של המרכז הבינתחומי.

ציבור המורות המקבל עליו את מנהיגותם של גברים בארגון שרובו ככולו מורכב מנשים משול לעבד האומר "אהבתי את אדוני" ומוכן לרצוע את אזנו ולשרתו בנאמנות עד קץ הימים.

דודי פרידמן תפס טרמפ על גבן של מורות בדרכו להקמת התנועה החדשה ולהנהגתה. מולידותיה של "המחאה החדשה" הן שתי נשים: יפה בן-דוד מקריית גת שהתמודדה מול וסרמן על הנהגת הסתדרות המורים, וענת שניידר מנתניה שהובילה את ההתנגדות לחתימה על הסכם "אופק חדש". האחרונה, באופן מיוחד, עשתה את הבלתי יאומן: מאבק בלתי מתפשר נגד ההסכם, שמשמעותו הברורה היא הרעת תנאי העבודה והשכר של המורים. היא הקימה אתר שהפך לאיום על ראשי משרד החינוך בתקופת יולי תמיר. מאות אלפי הכניסות לאתר ותגובות בו העידו על תמיכה עצומה בפעילות המחאה שהיא הובילה. 

שניידר עמדה בפני איומים ופיתויים של וסרמן, הטעיות של ראשי משרד החינוך, הדחה מהסתדרות המורים, ובימים אלו היא נתבעת על הוצאת דיבה נגד וסרמן בסך 800 אלף שקל, בשל העזתה יוצאת הדופן לבקר אותו ואת הנהלת הסתדרות המורים בראשותו על שיטות קניית האמון של אנשיו. שניידר הצטרפה לארגון המורים בידעה שהוא נאבק נגד יישום "אופק חדש", בשעה שוסרמן התקפל וקיבל את כפיית האוצר ומשרד החינוך וכך "מכר" את ציבור המורות והחלישו עוד יותר.

בעבר כתבתי פה בהערכה על מעשהו של יוסי שבו, ראש עיריית נס-ציונה, שסגר את המועצה הדתית בשל סירובו של הרב האשכנזי של העיר לאשר את צירופה של פנינה זיו למועצה, "רק משם שהיא אשה". כמי שמכבדת את מאבקו הנחרץ של רן ארז נגד הסכם אופק חדש, ונגד תהליכי הפרטת החינוך והעברתו לידי הדוברתים, אני קוראת לו לפנות את מקומו למובילה האמיתית של מאבק המורות על זכויותיהן – ענת שניידר, או לפחות לאחת משתי חברות הנהלת הארגון הראויות שלצידו, נורית הס או נורית ולנסי.

פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים