אובמה והאיומים: לא נמר של נייר, לא קאובוי

וושינגטון עוברת ממאמצי פיוס לעימות מבוקר מול איראן וסין: בשבועיים האחרונים מאותת ממשל אובמה, כי לא יסתפק יותר במדיניות "הושטת היד וההידברות", שעליה הכריז הנשיא האמריקני ביום השבעתו ושאותה ניסה ליישם בפועל בשנה הראשונה לכהונתו. כעת, אחרי שאיראן וסין הגיבו באגרוף קמוץ לידו המושטת והתעלמו מהאזהרות, מתחילה וושינגטון להפעיל מנופי לחץ ממשיים על שתי יריבותיה העיקריות בזירה הבינלאומית, כדי שאלה יכבדו את דרישותיה ואת האינטרסים שלה.

הצורך בהקשחת המדיניות כלפי סין ואיראן נעשה דחוף, במיוחד כאשר בוושינגטון הבינו לאחרונה כי ההתרסה הבוטה של שתי מדינות אלה כלפי ארה"ב, מחלישה את מעמדה הפוליטי בעולם. כך, למשל, יפן, בעלת ברית נאמנה של ארה"ב זה 65 שנים, מהדקת באחרונה במופגן ובאינטנסיביות את יחסיה עם סין, אויבתה ההיסטורית בנפש. במקביל, דורשת יפן מארה"ב לפנות את בסיסיה הצבאיים שעל אדמתה.

 המפנה הדרמטי הזה הוא כנראה תוצאה ישירה מהחולשה שגילתה ארה"ב כלפי צפון-קוריאה, שאיימה על יפן ועל ארה"ב בטילים ובנשק אטומי שניסתה. כל זאת בעוד סין, שלה השפעה רבה על צפון-קוריאה, סירבה לסייע לאמריקנים וליפנים.

גורם נוסף לחיזור היפני אחרי סין הוא המשבר הכלכלי, שהחליש את המשק האמריקני, והפך את סין לכלכלה הגדולה והחזקה בעולם. אם היחסים בין יפן לסין יתפתחו לכלל ברית של ממש, יהיה זה איום ישיר לא רק על כלכלת ארה"ב - אלא גם על ביטחונה הלאומי. הרומן הסיני-יפני הוא רק אינדיקציה למה שעלול לקרות באסיה ובעולם כולו, אם סין תמשיך לצפצף על כל בקשה של ארה"ב ועל כל נסיון לשכנע אותה לשתף פעולה עם המערב. החל מסירובה לייסף את המטבע שלה, כדי לאזן את הסחר בינה לבין ארה"ב וכדי להקל על נטל הטריליונים שארה"ב חייבת לה, ועד לסירוב להיענות לבקשות - ספק תחינות - של אובמה בוועידת האקלים הבינלאומית בקופנהאגן, וכלה במיאונה של סין לתמוך בהטלת סנקציות כואבות על איראן במועצת הביטחון של האו"ם.

סדין אדום

לכן החליטה מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, להוריד את הכפפות. בשבוע שעבר היא איימה על סין ב"חרם אינטרנטי", אם תמשיך בסירובה לחקור ולחשוף מי ניסה לפרוץ לשרתי "גוגל", במטרה לפגוע בפעילי זכויות אדם סינים. אחר כך, איימה קלינטון על סין בבידוד בין לאומי ובשיבוש אספקת האנרגיה אליה, בשל סירובה לשתף פעולה בעניין הסנקציות על איראן. אך מה שפגע בסין בנקודה הכי רגישה - היא הודעת ממשל אובמה כי הוא מתכוון למכור נשק לטייוואן בסכום עתק של 6.4 מיליארד דולר.

מנקודת ראות סינית זהו סדין אדום, ואולי אף חמור מזה. "סין העממית" השוכנת על היבשת, לא רק שאינה מכירה ברפובליקה הסינית המורדת שהקים הגנרל הימני, צ'אנג קאי שק, באי טייוואן לפני 60 שנה - היא רואה בה אויב וקריאת תגר מתמדת על ריבונותה ועל משטרה הקומוניסטי. משלוח נשק אמריקני לטייוואן לא באמת משנה את יחסי הכוחות הצבאיים בין שתי המדינות, מה גם שמדובר בנשק שרובו בעל אופי הגנתי טהור. אבל עצם חתימת העסקה, מעניק תוקף מחודש לתמיכת ארה"ב בטייוואן וללגיטימיות הבינלאומית שהיא זוכה לה.

בה במידה, העסקה סוטרת על לחיה של בייג'ינג, מפני שהיא מכרסמת בתביעתה ובמאמציה להחזיר את האי לריבונותה. כל זה גלוי וידוע גם בוושינגטון, ולכן אפשר בהחלט לראות בעיסקת הנשק הטריה עם טייוואן מהלך מכוון מצידה של ארה"ב לפתוח בעימות גלוי - אך מבוקר - עם סין. זהו מהלך מתוחכם, שאמנם נושא אופי צבאי, אך מבלי להפעיל או להפגין כוח צבאי בפועל ממש.

לא פלא שבתגובה איימה סין להטיל סנקציות כלכליות על ארה"ב, והשגריר האמריקני זומן לשיחת נזיפה עם סגן שר החוץ הסיני. האמריקנים לא ממש הופתעו מהתגובה ואולי אף בסתר ליבם ייחלו לה, בהנחה שסין הפגועה תבין את הרמז ותיזכר שלמקל היחסים עם ארה"ב יש שני קצוות. אם אכן תבין סין את הרמז ותיאות, למשל, לשתף פעולה עם ארה"ב בגיבוש חבילת הסנקציות הרביעית על איראן, יכול ממשל אובמה לגרום לכך שהקונגרס לא יאשר או שידלל מאוד את עסקת הנשק עם טייוואן.

שלב האיום ההגנתי

אשר לאיראן, העימות עמה היה צפוי וכך גם "החבילה הרביעית" של סנקציות כלכליות ודיפלומטיות חמורות, שארה"ב עמלה על גיבושה ועל העברתה במועצת הביטחון של האו"ם. מה שפחות צפוי היה שארה"ב תעשה כבר בשלב זה - הוא שימוש באיום צבאי מרומז על טהרן. לא מדובר ברמז עדין, אלא באיתות ברור שתכליתו לומר לאיראנים: אנחנו נחושים בהחלטתנו לעצור את תוכנית הגרעין הצבאית שלכם באמצעות סנקציות כואבות, ונחושים באותה מידה להגן צבאית על בעלי בריתנו ועל מקורות האנרגיה שלנו באזור - אם תעזו להגיב בהפעלת כוח וטרור נגדם.

כדי שהמסר יובן ולא יהיה נתון לפרשנויות, הודיעה ארה"ב לאחרונה על שורה של צעדים צבאיים שהיא מתכוונת לנקוט באזור המפרץ הפרסי, כדי להגן על בעלות בריתה ועל שדות הנפט שלהן: להציב טילי פטריוט ליירוט טילים ומטוסים בארבע ממדינות המפרץ הפרסי, לתגבר בארבע ספינות את צי המשחתות נושאות הטילים-ליירוט-טילים שלה במפרץ; ולמכור מטוסים, נשק וציוד צבאי במיליארדים לערב הסעודית ולמדינות נוספות באזור.

צעדים אלה נועדו לא רק להגן על שדות ומתקני הנפט, אלא גם לסייע למשטרים הערבים הידידותיים לארה"ב, להתגונן מפני חתרנות וטרור שיופעלו נגדם על ידי איראן ואל-קאעידה. בנוסף לכך, הצעדים אמורים למנוע מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, במקרה שאיראן תשיג יכולת גרעינית צבאית. הצבת מערכות ההגנה והיירוט האמריקניות במדינות המפרץ הערביות, כמו גם חימושן המאסיבי על ידי ארה"ב, נועד להרגיע אותן ולהביאן להכרה שאין להן צורך בחימוש גרעיני משל עצמן כדי לנטרל את האיום האיראני.

אבל היועץ לביטחון לאומי בממשל אובמה אינו מסתפק בכך. ביום שישי האחרון אמר ג'ים ג'ונס, בהרצאה מתוקשרת היטב שנשא במכון וושינגטוני מכובד, כי ארה"ב ערה לכך שאיראן, בתגובה לסנקציות שיוטלו עליה, עלולה לנסות לפגוע בישראל באמצעות 'שליחיה', חיזבאללה וחמאס. "הערכה" כזו, כשהיא מושמעת בפומבי מפיו של היועץ לביטחון לאומי של הממשל בוושינגטון, מאותתת שארה"ב וישראל מתכוננות לאפשרות כזו ומתאמות ביניהן מהלכים ותגובות למקרה שתתממש - איום מרומז

 נוסף לכיוונה של טהרן וגם אזהרה קטנה לבייג'ינג - החרדה למקורות האנרגיה שלה, במקרה של התלקחות במזרח התיכון.

צריך להדגיש עם זאת כי מדיניות העימות המבוקר שארה"ב נוקטת לאחרונה ביחסיה עם סין ואיראן, אינה סותמת לחלוטין את הגולל על מדיניות ההידברות המקורית של ממשל אובמה. בחינת הצעדים שנוקטת בהם ארה"ב כעת, תגלה שהם הפיכים כמעט בכל רגע נתון, אם סין או איראן יגלו נכונות לשתף פעולה. אחרי הכל, ממשל אובמה אינו רוצה אמנם להצטייר בדעת הקהל העולמית כנמר של נייר, אך גם אינו מוכן להיחשב לקאובוי ששש ללחוץ על ההדק - כמו ממשלו של הנשיא הקודם.